עמוד הבית
מידע לתלמיד
קשר הורים
גלריות
smartschool
כניסה למורה
כניסת תלמידים
צור קשר

כל הדפים

מקצועות לימוד

היסטוריה



 

בנימין זאב (תאודור) הרצל ( 1860 - 1904 )

בחמישה ביולי 1904 התפרסמה בעיתון הַצְפִירָה (העיתון היומי העברי היחיד בעולם שיצא בעיר וַרְשָׁה, בירת פולין), מודעת אבל על מותו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל, וזה לשונה:
הרצל איננו!
יְתוֹמִים הָיִינוּ! הַלֵב הַגָדוֹל, לֵב הָאֲרִי וְהַנֶשֶׁר,
הַלֵב אֲשֶׁר בּוֹ דָפְקוּ הֵדֵי תְפִילוֹת הָאוּמָה,
תִקְוָותָהּ וְאַנְחוֹתֶיהָ, שַׁוְועָתָהּ וְגַעְגוּעֶיהָ,
הַלֵב אֲשֶׁר הָיָה כַּטַל, כָּאָבִיב,
כִּנְקוּדַת הַמָאוֹר, כְּמֶרְכַּז הַכּוֹחַ,
הַלֵב הַזֶה חָדַל לִדְפּוֹק.

זעזוע עמוק, ייאוש ותדהמה הכו את העולם היהודי ביום מותו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל. מה היו ייחודו וקסמו? מה היה בו שעשה אותו לסמל לאומי?
להרצל היו כל התכונות שיוצרות אגדה וסמל לאומי: הוא ידע לנתח את המצוקה של העם היהודי, להציע פתרון ולחתור במסירות ובהתמדה להשגת המטרה. והיו לו גם כושר פעולה בלתי רגיל ויכולת ליצור כלים ארגוניים ולממש את תכנית הפעולה. ועל כל אלה יש להוסיף את מותו בגיל צעיר – בן 44 בלבד, בעיצומה של העשייה ובטרם הגשים את חלומו.
בנימין זאב הרצל היה 'חוזה מדינת היהודים', והאיש שטבע את האִמְרָה המפורסמת "אם תרצו אין זוֹ אגדה". על שמו נקראו רחובות רבים במדינת ישראל וכן העיר הרצליה ובית הקברות הצבאי בירושלים, אשר הוא וגדולי האומה אחרים קבורים בו. הוא האיש שייסד את 'ההסתדרות הציונית העולמית' ונחשב אבי הדיפלומטיה הציונית, וגם היהודי הראשון שניהל משא ומתן עם ממשלות העולם על הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל.

איך נעשה הרצל לדמות המפורסמת ביותר בתולדות הציונות?

הרצל הצליח לפרוץ אל התודעה של העולם ולהביא אליה את 'בעיית היהודים'. היה זה לפני שהומצאה הטלוויזיה, וזמן רב לפני העידן של רשת האינטרנט ושל לווייני הענק המעבירים מסרים לכל העולם. ללא כלי הפרסום האלה הביא הרצל, עיתונאי יהודי הונגרי שחי בווינה, את בעיית היהודים למוּדעות של הקהל היהודי והעולמי ואת דרישתו: פתרון לבעיית היהודים על-ידי הקמת מדינה בארץ-ישראל.
לפי תפיסתו של הרצל, בעיית היהודים נובעת מן האנטישמיות, והאנטישמיות נובעת מהחשש של העמים מכוחם הכלכלי והמקצועי של היהודים. לכן, היהודים נדחפים, בעל כורחם, לפעילות בתנועות סוציאליסטיות מהפכניות, ובכך הם יוצרים איום, שעשוי לזעזע את המשטרים הקיימים.
אמנם בעיית היהודים נידונה רבות בכתבי העת, שהוציאו משכילים ומתבוללים יהודים ביידיש, בעברית או בשפת ארצם, אך רק הרצל הצליח להביא אותה אל התודעה של כלל הציבור.

כיצד עורר הרצל עניין עולמי בבעיית היהודים?

להרצל היו כישורים של איש פרסום מבריק: דמיון ומקוריות, יכולת כתיבה ולהט עצום לשכנע ולהצליח. לדעתו, האנטישמיות היא בעיה לא רק היהודים אלא גם של העמים באירופה, שבתוכם היהודים חיים. לכן הוא האמין שניתן לגייס את שליטי אירופה (באמצעים דיפלומטיים), כדי לפתור את בעיית האנטישמיות.
לצורך הפצת דעותיו ולשם השגת מטרתו השתמש הרצל בתקשורת העולמית ובטכנולוגיה החדישה ביותר של תקופתו: חוטי החשמל ביבשה ובים והעיתונים המודפסים בעולם. וכך אמר בנאומו בקונגרס הציוני הראשון:

"הידיעה על תנועתנו אינה מופצת עוד על ידי רועים נודדים או דייגים שהסערה טלטלה אותם למרחקים, אלא היא הומה בחוט החשמל על פני היבשה והים ומהמה במאות אלפי הגיליונות של עיתונות העולם."

מתוך: "הקונגרס הבאזאלאי", אוקטובר 1897; בפני עם ועולם, א, 144–145

מי היה הרצל, האיש שפרץ מאלמוניות אל מרכז הזירה?

בנימין זאב הרצל נולד בשנת 1860 בעיר בּוּדָפֶּסְט (בירת הונגריה). משפחתו הייתה בורגנית ליברלית, ואם כי לא הייתה דתית, היה לה קשר ליהדות. למשל: סבו, שמעון לייב, חגג לו בר-מצווה בבית הכנסת בבודפשט.
אביו היה סוחר אמיד, ואמו העריצה את בנה וטיפחה בו תחושת ייעוד ושאיפה למעשים גדולים. התרבות השלטת בתקופה זאת בקיסרות האוסטרו-הונגרית (מרכז אירופה), הייתה גרמנית, והרצל הצעיר, שאהב ספרות ושירה, שאף להיות סופר ויוצר בשפה זאת. הוא למד בבית-ספר ריאלי ובגימנסיה בעיר מולדתו, ובהיותו בן 18 עברה המשפחה לעיר וִינָה (בירת אוסטריה). שם הוא נרשם ללימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה.
בשנת 1884 קיבל הרצל תואר: דוקטור למשפטים. שנה אחת עבד כפקיד ממשלתי, ואחריה פרש, כדי להתמסר לכתיבה ספרותית. ואכן, הוא התפרסם ככותב פיליטונים ומחזות. בשנת 1892 החל לעבוד כעיתונאי במערכת העיתון הווינאי החשוב והגדול:
Neue Freie Presse . בסופה של שנה זאת נשלח לפריז בתפקיד כתב של העיתון.

האנטישמיות בפריז ומשפט דרייפוס

בצעירותו חשב הרצל שהקִדמה עתידה לאחד את כל האנושות, לכן רצוי שהיהודים יתבוללו וייטמעו בחברה הכללית שבתוכה הם חיים. אך גילויי האנטישמיות, שהיה עֵד להם עוד בהיותו סטודנט בווינה, הלכו וגברו בימים שחי בפריז. מאמר אנטישמי ארסי ביותר, שכתב אדואר דרימון ופורסם בפריז, זעזע את הרצל, ומכאן הייתה 'שאלת היהודים' למרכז התעניינותו.
כעבור שנתיים, בשנת 1894, פרסם הרצל את מחזהו "הגטו החדש". במחזה הוא תיאר דמות של יהודי, מתבולל גמור, אשר אמנם יצא מחומות הגטו היהודי, אך, למעשה, הוא חי בגטו סמוי, שנמצא בתוכו ובנפשו. המסקנה: ליהודי אין מוצא מן הגטו.
באותה השנה נפתח בפריז משפטו של הקצין הצרפתי – היהודי, אלפרד דרייפוס. לאירוע קשה זה הייתה השפעה מכרעת על הרצל. דרייפוס היה קצין בדרגת סרן ושירת במטה הכללי של הצבא הצרפתי. האשמה שלו הייתה: ריגול לטובת גרמניה (המדינה האויבת), אך לימים נודע שהייתה זאת האַשְׁמַת שָׁוְוא.
הרצל סיקר את המשפט כעיתונאי ונכח גם בטקס המשפיל: הורדת הדַרְגָה של דרייפוס. הוא שמע במו אוזניו את קריאות הקהל "מוות ליהודים", ונחרד. הרצל הבין: בעיית היהודים בעידן המודרני לא תיפתר על-ידי האמנציפציה – אם בצרפת היא נוחלת כישלון.
יש הטוענים שהחוויה הקשה הזאת היא שגרמה להרצל להחליט להקדיש את חייו למאבק למען פתרון בעיית היהודים. אך אין זה מדויק: הרצל הזדהה עם היהודים כבר בילדותו, וגילויי האנטישמיות הסעירו אותו עוד בהיותו בווינה בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 של המאה ה-19. בסיקור של פרשת דרייפוס בפריז, ככתב העיתון הווינאי, הוא ביטא בחריפות את דאגתו העמוקה לבעיית היהודים. תחילה האמין שהגירה המונית מאירופה האנטישמית תפתור את מצוקת היהודים, אך עד מהרה הגיע למסקנה: רק הקמת מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל, המולדת ההיסטורית שלו, תפתור את בעייתו.

הבאת התכנית של הרצל אל הקהל הרחב

בהיותו צעיר, בגיל 33 בלבד, הגיע הרצל למסקנה שעליו להביא את תכניתו אל הקהל הרחב. בשלב הראשון הוא פנה אל יהודים עשירים ונדבנים. הוא כתב אל הַבָּרוֹן הִירְשׁ ואף נפגש אתו בקיץ 1895, אך לא הצליח לשכנע אותו לפעול להעברת יהודים לארץ-ישראל. שנה לאחר מכן הוא נפגש עם בני משפחת רוֹטְשִׁילְד, אך גם הם סירבו לתמוך בתכניתו להביא יהודים לארץ-ישראל.
בשנת 1896 הוא פרסם את ספרו "מדינת היהודים".
הרצל חיפש פתרון ציוני-לאומי לבעיית האנטישמיות המודרנית באירופה, אך בכך לא היה חידוש גדול. תרומתו הייחודית הייתה: פעולה מדינית ענפה ואינטנסיבית, שהביאה לפרסום עולמי של 'התנועה הציונית'.

"מה רוצים הציונים?... אנו רוצים בית מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל עם ישראל. אז לא ידאיג אותנו שום חוק זרים אז לא תהיה קיימת שנאה, לא תהיינה קיימות רדיפות בארצות האנטישמיות, אז תהיה לנו קרקע שעליה יהיה היהודי מוכר כיצור אנושי, הרוצה לעבוד ולחיות בחופש."

מתוך: "השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב", 3.10.1898; בפני עם ועולם, א, 264

לפי תפיסתו, את מטרת הציונות – הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל – יש לבצע באמצעות פעילות מדינית, פוליטית ומשפטית, ובחסות אחת ממעצמות אירופה באמצעות זִיכָּיוֹן ([באנגלית: צַ'רְטֶר] – רישיון או כתב זכויות מדיני מטעם השלטון ליישב חלק ארץ מסוים). שכן, כאמור, גם למעצמות יש אינטרס לפתור את בעיית האנטישמיות. פעילות כזאת חייבת להקדים כל פעילות התיישבותית, וזאת בניגוד לגישה של הציונות המעשית, שאנשיה דגלו בהתיישבות גם לפני השגת זכויות משפטיות ופוליטיות על שטחי ארץ-ישראל.
ב-8 השנים האחרונות של חייו הייתה פעילותו הציונית-מדינית של הרצל נמרצת ומאומצת ביותר.
בשנת 1896 הוא הציע לסוּלְטאָן התורכי, השליט של האִימְפֶּרְיָה העוֹתְ'מָאנִית (התורכית) המרוששת, תמיכה כספית של עשירי העולם היהודי. בתמורה הוא רצה לקבל הבטחה שיהודים יקבלו מדינה עצמאית בשטחי ארץ-ישראל (שהייתה בשליטת האִימְפֶּרְיָה העוֹתְ'מָאנִית). הסולטאן דחה את בקשתו של הרצל. הרצל הציע לסולטאן הצעה נוספת: מדינת היהודים תהיה מדינת חסות, כפופה לסולטאן. גם הצעה זאת נדחתה, כי שליט האימפריה העות'מאנית לא היה מעוניין להוסיף בעיה על בעיות הלאומים שכבר היו לו.
אם כן, עד כה פעילותו המדינית לא נשאה פרי, ועל אף שגם בנקאים יהודים עשירים לא תמכו בו, הוא המשיך לפעול לְלֹא לֵאוּת. הוא נפגש עם עיתונאים, עם מדינאים ועם אנשי ציבור יהודים ולא יהודים, בעלי השפעה.
הרצל גם נשא ונתן עם הקיסר הגרמני, עם מלך איטליה ועם האפיפיור פיוס העשירי. והחל משנת 1902 הוא החל לשאת ולתת גם עם ממשלת בריטניה.
בשנת 1898 יצא הרצל למסע לארץ-ישראל. הוא ידע שהקיסר הגרמני, וִילְהֶלְם השני, יבקר בארץ-ישראל, ורצה לנצל את ההזדמנות, כדי לפגוש אותו. מטרתו של הרצל הייתה לבקש מן הקיסר שימליץ בפני הסולטאן העות'מאני (התורכי) לתמוך במפעל הציוני בארץ-ישראל.

הקמת המוסדות של התנועה הציונית

התפקיד החשוב ביותר שמילא הרצל בתולדות הציונות היה ההקמה של 'התנועה הציונית' ושל המוסדות הארגוניים שלה. חלק גדול מהם קיימים עד היום – יותר מ-100 שנים לאחר הקמתם!
ביוני 1897 ייסד הרצל, מכספי אביו, את השבועון "דִי וֶועלְט" ("הָעוֹלָם"), כדי שיהיה כלי ביטוי לתנועה הציונית שבדרך. אחרי כחודשיים, באוגוסט 1897, הוא הצליח להביא מאתיים צירים מכל תפוצות הגולה לעיר בָּאזֶל (בשווייץ). שם התקיים 'הקונגרס הציוני הראשון', ובו נוסדה 'ההסתדרות הציונית העולמית', והרצל בראשה.
שישה קונגרסים נוספים התקיימו במהלך חייו הקצרים של הרצל, ובהם הוקמו מוסדות התנועה וגופיה הארגוניים.
על האווירה המיוחדת בקונגרס הציוני הראשון כתב הרצל ביומנו:

"והקונגרס היה נשגב. פעם אחת כשישב נורדאו בכיסא הנשיאות, נכנסתי לאולם מן הכניסה האחורית. השולחן הירוק שעל הבימה, כיסא הנשיאות המוגבה, היציע העטוי בד ירוק, שולחן הקצרנים והעיתונאים - כל אלה עשו עלי רושם עז כל כך, עד שנזדרזתי לצאת כדי שלא אסתחרר."

"מהיומן", 3.9.1897; עניין היהודים, א, 482, 485

הרצל מציע להקים מדינה אירופית אידיאלית

בשנת 1902 פרסם הרצל את הרומן הבדיוני "אַלְטְנוֹילַנְד" ("ארץ ישנה-חדשה"). ברומן הזה הוא תיאר כיצד תיראה ארץ-ישראל בשנת 1923. הוא תיאר חברה אִידֵיאָלִית (אוּטוֹפִּית), מושלמת, צודקת ושוויונית:
א. הדת מופרדת מן המדינה.
ב. לנשים יש זכות בחירה.
ג. יום העבודה בן שבע שעות בלבד.
ד. ביטוח סוציאלי לכול.
ה. משאבי המדינה מחולקים באופן צודק.
ו. מיעוטים וזרים נהנים מזכויות שוות.
ז. חינוך חינם ניתן לכול עד תום הלימודים באוניברסיטה.

הרצל תיאר מדינת רְוָוחָה חילונית, מודרנית, שיופעלו בה כל האמצעים הטכנולוגיים המודרניים. הוא שילב בשיטתו את המיטב שברעיונות הסוֹצְיָאלִיסְטִיִים עם המיטב שביוזמה החופשית הקָפִּיטָלִיסְטִית. הוא חשב שהמדינה הזאת תהיה מודל לחיקוי בכל מקום בעולם.
הרצל דחה את הדעה שהחזון שלו הוא דמיוני ולא מעשי, והסביר שתכניתו היא אכן מציאותית משלוש סיבות עיקריות:
א. הכוח המניע להקמת המדינה הוא מצוקת היהודים.
ב. למדינות העולם יש אינטרס שהמדינה תקום.
ג. השימוש באמצעים הטכנולוגיים יאפשר את הקמתה.

הרצל תלה תקוות רבות בהישגים טכנולוגיים של תקופתו. הוא האמין שהקדמה בעולם מודרני תספק פתרון לשאלת היהודים ותעזור למימוש החלום הציוני.
וכך כתב:

"... אנו מאמינים כי עכשיו סוף סוף עשוי הדבר להצליח, משום שהאנושות התעשרה כל כך באמצעי תחבורה ובהישגים טכניים. מפעלים שעוד לפני מחצית המאה נראו דמיוניים, נעשו כיום עניין יומיומי. הקיטור והחשמל שינו את קלסתר פני האדמה. יש להסיק מכאן גם מסקנות שברגש אנושי."

מתוך: "דבר אל הקיסר הגרמני בירושלים", 2.11.1898; בפני עם ועולם, א, 273–274

תכנית אוּגַנְדָה

הרצל נחל אכזבות רבות ומרות. גם הבריטים דחו את ניסיונו לקבל שטחים ליישב יהודים באי קַפְרִיסִין, ובחצי-האי סִינַי. לאחר מכן, הציע לו השר הבריטי לענייני המושבות, ג'וֹזֶף צֶ'מְבֶּרְלַיין, ליישב יהודים באוגנדה – במזרח אפריקה.
בשנת 1903, אחרי פרעות קִישִינְיֵיב (ברוסיה הצארית) שפרעו ביהודים, יצא הרצל לרוסיה לבקש מן הצאר לשחרר את יהודי רוסיה.
בקונגרס הציוני ה-6, בקיץ של אותה השנה, העלה הרצל לדיון את ההצעה האחרונה של הבריטים: ליישב יהודים באוגנדה. הכוונה הייתה לשלוח משלחת, שתבדוק את השטח המוצע באוגנדה ואת מידת התאמתו. הרצל הציע שזה יהיה פתרון זמני לאור הפגיעות הקשות ביהודי רוסיה.
ההצעה עוררה סערה באולם הקונגרס. יהודי מזרח אירופה, ובראשם חיים וייצמן, התקיפו אותה קשות. המתנגדים (שכונו "צִיוֹנֵי צִיוֹן"), יצאו בהפגנתיות מן האולם, ונוצר משבר קשה. אך רוב החברים בקונגרס הצביעו בעד ההצעה לבדוק את אוגנדה.
הרצל הבטיח למתנגדים בהתרגשות כי אין הוא זונח את רעיון ארץ-ישראל. אך התנועה הציונית עמדה בפני סכנת פילוג. הרצל קם ונשבע לפני כל באי הקונגרס באומרו את הפסוק מספר תהילים (קלז, 5):
"אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי."
ואכן, הוא הצליח למנוע פילוג רשמי.
בסופו של דבר נכשל הרעיון, גם מפני שהבריטים נסוגו מהרעיון, וגם מפני שהדוח של המשלחת, שבדקה את האפשרויות להתיישבות באוגנדה, היה שלילי.

הסוף המר

המשבר שפרץ בעקבות הוויכוח על הצעת אוגנדה – הסב להרצל נזק נפשי ובריאותי. שנים רבות סבל הרצל ממחלת לב, ועתה כמעט כרע תחת עבודה מאומצת ומאבקים קשים עם מתנגדיו.
כשנה לאחר הקונגרס ה-6, ביום כ' בתמוז תרס"ד (ב-3 ביולי 1904), נפטר הרצל ונקבר בעיר וִינָה. 4 שנים לאחר מותו, ב-17 באוגוסט 1949 מימשה ממשלתה של מדינת ישראל הצעירה את צוואתו של הרצל: עצמותיו הובאו לארץ-ישראל ונטמנו בהר הרצל בירושלים.
החל משנת 2004, במלאת 100 שנים לפטירתו של הרצל, הוכרז במדינת ישראל "יום הרצל", אשר יחול מדי שנה בתאריך: י באייר.

דברים של מנהיגים ציונים על הרצל בחייו ולאחר מותו

הרב ריינס כתב לו ב-1903 במכתב:

"ולך אישי הנעלה והגדול אני אומר בשמי ובשם כל חברי הרבים, לאמור: ידוע תדע לך, כי אתה הוא האיש, שעיני כל בית ישראל כולו למקצהו תלויות אליך. זה שמונה עשרה מאות בשנים שהננו גולים בארצות נכר שלא היה לנו כל מנהיג לאומי ועובד מדיני, שיצא ויבוא לפני עמנו. עד שֶקמת אתה, שקמת אב בישראל ותצא להאיר לנו את הדרך לחלצנו מן המיצר. זה שמונה עשרה מאות בשנים שהננו נעים ונדים בעמים לבקש מנוח לרגלנו ומפלט לנפשנו - עד שהופעת אתה אלינו ובעוז רוחך בראת לנו את המקלט הזה. ולכן ידוע תדע, כי בך ובמעשיך תלויים חיי בית ישראל כולו וממך הם מקווים לרווח והצלה."

מתוך: "מכתב אל תיאודור הרצל" (1903), 180–181

דב בורכוב ראה בהרצל נציג של הבורגנות היהודית, והמליץ לתנועת "פועלי ציון" להחרים את ההסתדרות הציונית. וכך הוא כתב על הרצל לאחר מותו:

"היה זה אדם גדול של העולם היהודי הבורגני, היה זה שליח ציבור ומנהיג של זרמים חדשים ביהדות. היה זה בעל תשובה גדול של היהדות המתבוללת, רב פעלים, גדל אומץ ואמונה. היה זה כוכב בהיר, נוצץ, שדרך על הרקע האפל של הגלות נטולת הזכויות, המשועבדת והנכנעת. היה זה גאון, משום שנשתקפה בו תקופה היסטורית שלמה, משום שבנפשו הגדולה מצאו הד אדיר ונרגש, התקוות והשאיפות של שכבה חברתית שלמה. היה זה גאון, משום שהוא חי כולו ברעיונו, משום שהקריב את חייו למען דבר אחד – למען האידיאל שלו.
... אנו, הציונים הפרולטריים, איננו ממשיכיו של תיאודור הרצל, איננו יורשיו, אך גם לנו ייקר זכרו, משום שהוא יחיה וְיִינוֹן בהיסטוריה, בזיכרון הדורות הבאים".

מתוך: "תיאודור הרצל", 1907; כתבים, ב, 117–119

זאב ז'בוטינסקי פגש את הרצל בקונגרס הציוני ה-6 בשנת 1903 – הקונגרס האחרון שהרצל השתתף בו. שנה אחר כך הוא נפטר. וכך כתב ז'בוטינסקי על הרצל:

"הרצל עשה עליי רושם ענקי [...] אין תיאור אחר שיתאים, ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עליי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחריו. רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון [...] ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באוזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים...". האמנתי לשבועות: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה". אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים."

מתוך: "סיפור ימי", 50

חיים וייצמן ביטא בטון אירוני דברים על עצמו בהשוואה להרצל:

"האויב הראשי של הציונות הוא הגיאוגרפיה. – זהו אחד הקשיים העיקריים בעבודתנו. ליצור גוף אחד מאלפי הכיוונים והתרבויות של האומה, לצרף את כולם לסימפוניה אחת, דבר זה דורש זהירות רבה.
להרצל היה דבר זה קל יותר מאשר לי. הוא לא ידע את ימי החול של המציאות. כשלא התקדמה מדינת היהודים – נאחז בטשרטר; כשלא התקדם הטשרטר – נאחז באוגנדה. היתה זו דרך מהירה. הרצל היה איש המערב, ועבד בשיטות ובהשגות מערביות. ... חסרות לי הכנפיים שהיו להרצל".

מתוך: "לא הפגנות אלא מעשים" (נאום בצ'רנוביץ, דצמבר 1927) הופיע בספרו של אברהם הרצברג: "הרעיון הציוני", 443

מתוך משנתו

עם ישראל בייחודו

בנימין זאב הרצל פרש את עיקרי משנתו במקומות רבים: בספרו "מדינת היהודים" (בשנת 1896), בנאומיו, במכתביו, ביומניו, ובספרו הבדיוני "אַלְטְנוֹילַנְד" (בשנת 1903).
היהודים הם עם קבע הרצל, ומה שמאחד את העם הזה, הוא דת אחת ואויב משותף:

"אנחנו אומה על פי הדת."

מתוך: "מהיומן", 9.6.1895; עניין היהודים, א, 95

"הננו קיבוץ היסטורי של בני אדם השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, וליכודם נשמר בתוקף קיומו של אוייב משותף."

מתוך: "יהדות", 7.11.1896; בפני עם ועולם, א, 33

ובאופן פרדוכסלי דווקא "האויב הוא חישוק הברזל של האומה":

"אנחנו עם - האויב, שלא מרצוננו, מגבש אותנו לעם - כפי שהיה תמיד בהיסטוריה."

מתוך: "מדינת היהודים", 1896, השפעת האנטישמיות, 24

השפעות חיצוניות

על הקשר שבין האמנציפציה לאנטישמיות

בראשית דרכו האמין הרצל שמה שמשניא את היהודים, ולא מאפשר להם להיטמע בגויים, קשור לסירובם להמיר את דתם.

"בכל מקום ניסינו בתום ויושר להיטמע בעם אשר בקרבו אנו חיים, מלבד השמירה על אמונת אבותינו. אבל אין מניחים לנו לעשות זאת."

מתוך: "מדינת היהודים", 1896, פתח דבר, 9–11

עם הזמן הוא נוכח לדעת שהאמנציפציה, ובעקבותיה המרת דת המונית, לא הועילו ולא תרמו להפחתת השנאה כלפי יהודים. לכן הוא הגיע למסקנה, שהאמנציפציה, שהביאה להתבוללות, רק הגבירה את האנטישמיות. וכך כתב:

"אני חושב, כי היהודים יש להם נטייה להתבולל. והנה בא רגע, שבו הם נמצאים בדרך הטובה ביותר לכך. ובאותו רגע דווקא באה האנטישמיות."

מתוך: "עדות בפני הוועדה המלכותית לכניסת זרים לאנגליה", 7.7.1902; בפני עם ועולם, ב, 174

ואם בעבר נבעה שנאת היהודים מסיבות דתיות – האנטישמיות המודרנית היא תוצאה של האמנציפציה. וכך כתב:

"האנטישמיות היא התוצאה של האמנסיפציה, שבה זכו היהודים."

מתוך: "מדינת היהודים" 1896, גורמי האנטישמיות, 22

הרעיון להקים מדינה, שבה יחיו היהודים בכבוד ובביטחון, לא נבע אצל הרצל ממיתוס רומנטי של געגוע למולדת העתיקה, לעבר המפואר או להיסטוריה הקדומה, אלא נבע מן ההכרה המפוקחת של ההווה ושל הסכנות הקיומיות בו. וכך כתב:

"האם נכון הוא שבארצות בהן יושבים אנו במספר ניכר, מצבם של היהודים שהם עורכי דין, רופאים, טכנאים, מורים ופקידים הולך ונעשה כבד מנשוא? האם נכון שכל המעמד הבינוני היהודי נתון בסכנה חמורה? האם נכון שמשסים את האספסוף כנגד העשירים היהודים? האם נכון, שהעניים שלנו סובלים לאין ערוך יותר מכל פרולטריון אחר?
אני סבור, כי הלחץ קיים בכל מקום. לאנשי העשירונים העליונים הוא גורם אי נוחות, אצל המעמד הבינוני - מועקה כבדה, ואצל המעמד התחתון מופיע הייאוש במערומיו. עובדה, שבכל מקום התוצאה היא אחת, וניתן לסכמה בקריאה הברלינאית הקלאסית: "יהודים, החוצה!" "

מתוך: "מדינת היהודים" 1896, שאלת היהודים, 19 - 20

מקום הטריטוריה וסוג המפעל

הרצל התנגד לעמותות ולפעולות צדקה של נדבנים עשירים למען היהודים המעטים שמגיעים לשטחי ארץ-ישראל. הוא חיפש פתרון מדיני-פוליטי, אשר יעגן בחוק בינלאומי את הזכות של היהודים לשבת בארץ-ישראל, ויביא אליה הגירה מסודרת, מאורגנת והמונית.

"אינני חושב את שאלת היהודים לא לסוציאלית ולא לדתית, גם אם היא לובשת גוון כזה או אחר. זו היא שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו להופכה תחילה לשאלה עולמית-מדינית, הטעונה הסדר במועצת עמי-התרבות."

מתוך: "מדינת היהודים" 1896, פתח דבר, 9

לדעתו, היהודים, כמו בני העמים האחרים, זכאים למדינה לפי משפט העמים:

"זקוקים אנו בשביל ענייננו למולדת, לארץ, שתהא שייכת לנו לפי משפט העמים. עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת אדמה על פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו?"

מתוך: "נאום במועדון המכבים", 6.7.1896; בפני עם ועולם, א, 17

 

עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, וגם אחריו, ברור היה להרצל שארץ-ישראל היא המקום היחיד, שהיהודים רוצים להקים בו את מדינתם. ההצעה של הבריטים להתיישב באוגנדה (שהועלתה בשנת 1903), הייתה מבחינתו רק פתרון זמני ומקלט ארעי.

"היום כבר ברור לי בתכלית שההמונים אינם רוצים אלא לארץ ישראל, אך לשם הם רוצים בסערת נפש."

 

 

עידית

 · תוכנית לימודים חט"ב

 · תוכנית לימודים חט"ע · קישורים שימושיים 





 

















































































































































































 


למעלה הדפסה שלח RSS Bookmark and Share
תיכון מקיף "סליגסברג"

רחוב רזיאל 29, ירושלים

טלפון: 02-6732848
          02-6715545

פקס: 02-6710936


כל הזכויות שמורות לאוריג`ין בע"מ פותח ע"י schooly אתרים לבתי ספר