חזרה לאתר בית הספר
עמוד ראשי
כניסה לגלריות

כל הדפים

מקצועות לימוד

ספרות

ביאליק

על השחיטה

על השחיטה - מאמר מאת דבורה לוי


דבורה לוי

ניתוח השיר "על השחיטה"/ ביאליק

הפרעות ביהודי קישינוב בשנת 1903, התבצעו בגלוי ובאכזריות רבה, בעידודו הסמוי של שלטון הצאר הרוסי. תוצאותיהם זיעזעו את ביאליק עד היסוד. באופן ספונטני הוא כתב שיר של זעקה, קינה ו(גם) הגות. בשיר הוא פורש את כל קשת הרגשות השליליים שהתפרצו מלבו. צורת השיר עשויה בקפידה רבה. הצורה המוקפדת אינה מאפשרת לרגשות להשתלט על השיר ולמוסס אותו מבפנים. הצורה המחושבת "מתרגמת" את הפתוס שבשיר, להגות. בגלל שתי הסיבות האלה זהו "שיר קלאסי". ביאליק צועק בשיר באופן מחושב, כמו עורך-דין שרוצה להשיג תוצאה מסוימת, ולא כמו אם שכולה שאין לה מה להפסיד, והיא צועקת כי כבר הפסידה את הכל. ביאליק רוצה להרוויח. מה? את תשומת לבו של האל. זאת הטענה המרכזית שלי במאמר זה. בשיר זה ביאליק הולך ב"הכי גדול שאפשר", כי הוא מכוון את שירו אל ה"הכי גדול שקיים", בורא העולם.

הצורה המחושבת ניכרת בפרוזודיה (Prosody - מבנה הבתים, חריזה ומשקל). המבנה לא שיגרתי בהחלט: ארבעה בתים (מספר זוגי, צפוי) אבל בכל בית 7 טורים (מספר אי זוגי, לא צפוי). החריזה הסופית (בסופי הטורים) בכל בית, מורכבת מרביעיה + שלישיה: א-ב-ב-א - ג-ד-ג (קוורטט + טרצט). אורך הטורים אינו אחיד: טורים 4-3 קצרים לעומת אורך שאר הטורים בבית. יש המון סימני פיסוק, ממש הצפה, ואציין מתוכם שלושה: בכל בית טורים 1 ו-4 מסתיימים בסימן קריאה. יש הצפה של מקפים (סימן פיסוק מחבר), כגון: אף-אין, כל-הארץ, ימוגר-נא, אף-אתם, כל-מוסדות; והרבה מאד באופן יחסי, קווים מפרידים (קו מפריד כותבים באמצע השורה, והוא ארוך; מקף כותבים בגובה העליון של האותיות, והוא קצר). המשקל אינו קבוע (שילוב של טרוכי ואמפיברך) – לא תמיד ברור איפה צריך לעצור ואיך צריך "לנגן" את השיר. בקיצור, הצורה לא נותנת שקט ולא מאפשרת לקורא להירגע למישמע תבנית מוסיקלית מוכרת וחוזרת על עצמה. השיר חסר מנוח.

כל בית נפתח בפנייה אל אלמנט קוסמי, מוחשי או מופשט (שמים, תליין, צדק, נקמה ותהומות) שלכולם קשר ישיר או עקיף עם אלוהים. זאת בניגוד לדובר, שאין לו קשר עם אלוהים, לא ישיר ולא עקיף. הדובר מנסה להפעיל את האלמנטים הקוסמיים שהוא פונה אליהם, כדי להגיע באמצעותם אל בורא העולם ולהפעיל גם אותו, לשם תיקון העוול הנורא שמתחולל בעולם.

המבנה המחושב של השיר מתחיל כבר בכותרת. "על השחיטה" היא כותרת, המעוררת תגובה מיידית ומחלוקת. כל יהודי יודע, שצירוף המילים הזה הוא שמה של ברכת השוחט היהודי, שהוא אומר בקול, לפני שהוא מבצע את שחיטתו הכשרה ("ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו והתיר לנו לשחוט בהמה טהורה/ עוף טהור"). האם זו אלוזיה אירונית, המופנית אל הפורעים הסרבים בקישינוב? הם הרי לא מבינים עברית ואת התרבות היהודית, והם לא יקראו את שירו של ביאליק. אז אל מי היא מכוונת, ומה ביאליק רוצה להגיד באמצעותה? הכותרת ממענת את השיר אל הסמכות העליונה בעולם, שאחראית לכל השחיטות - כשרות ולא כשרות, של אנשים ושל בעלי-חיים. קל לדמות את מיתתם של היהודים בקישינוב לשחיטת פרות וכבשים – זהו דימוי רגיל – אבל לברך על כך כאילו הם נשחטו באופן כשר!? זה מאתגר, זה מקומם, זה מתסיס! הרמיזה האירונית הזאת, מכוונת אל אלוהים.

באמת, באליק לא רוצה לברך על שום דבר אלא לקלל. הוא רוצה לקלל את אלוהים על הרוע שהתחולל בקישינוב. כמו שעשו אנשי המופת שקדמו לו, איוב וירמיהו. כמו איוב וירמיהו, גם הוא אינו מקלל את אלוהים במישרין אלא בעקיפין. כמותם, גם הוא משתמש באמצעים רטוריים חזקים כדי לקבל את תשומת לבו של אלוהים. אמנם, הניסיון הזה לא הצליח לו; והוא לא קיבל את תשומת לבו של אלוהים. זאת בניגוד לאיוב וירמיהו, שאלוהים כן התגלה אליהם ונתן להם לדעת ולהרגיש, שיש השגחה בעולם, גם כללית וגם פרטית. ביאליק קיבל את תשומת ליבם של בני עמו (וכך עד עצם היום הזה), וגם את תשומת לבו של הצנזור הרוסי-צאריסטי, שחי בימיו. (הצנזור לא הירשה לו לפרסם את השיר עם הכותרת הזאת. הצנזור חשש, שהכותרת מאשימה בגלוי את הפורעים, ובסמוי את הצאר. ביאליק בחר או נאלץ להשהות את פירסום השיר. אחרי חודשיים פירסם אותו תחת השם של השורה הפותחת: "שמים, בקשו רחמים עלי". רק אחרי עשרים שנה ביאליק היה יכול להחזיר לשיר את הכותרת המקורית שלו).

הדובר בשיר מפנה את דיבורו לאלוהים דרך ישויות מוחשיות ומופשטות, שמתקשרות עם האל במישרין או העקיפין ומייצגות אותו. בבית הראשון הוא פונה אל השמיים, בבית השני הוא פונה אל התליין, בבית השלישי הוא פונה אל הצדק, ובבית הרביעי הוא פונה אל הנקמה. הסדר האסתטי בשיר עומד בניגוד לחוסר הסדר המוסרי בעולם. המבט של הדובר, ועמו של הקורא, מזגזג מלמעלה (שמים) למטה (תליין בארץ), ושוב למעלה (צדק ברקיע) ושוב למטה (נקמה בתהומות הארץ). הדובר מתרוצץ בחוסר שקט על-פני כל גבולות הקוסמוס.

בית ראשון:

סיפור הבריאה בבראשית מלמד אותנו, שהשמים הם ישות נפרדת מאלוהים, ואלוהים עצמו נמצא מחוץ לבריאה (אל טרנסצדנטלי). בתודעת כל הדורות המונותיאיסטים, השמים נתפסו בתור הישות הכי הקרובה אל האל, יימצא היכן שיימצא. הדובר מבקש מן השמים, שיתפללו עליו אל אלוהים ויבקשו עליו רחמים מאלוהים, במקומו - כמו שמתפללים על חולה אנוש ומבקשים עליו רחמים. הדובר אינו מאמין בכוחו להפעיל תפילה כרגיל, אבל אולי השמים יכולים להפעיל אותה, במקומו. במקום תפילה הוא כותב שיר. השיר מתקיים בתחום האמוני והעל טבעי. השיר הוא סוג של תפילה, שנועדה להנכיח את האל בעולם.

יש לשים לב שהדובר מעיד על עצמו, שהוא – הדגש הוא על "אני" - לא מצא נתיב בשמים אל האל. אולי האל נמצא בשמים, ואולי מחוץ להם; אולי יש בשמים נתיב אל האל, ואולי אין; אולי יש אנשים שיכולים להתפלל אל אלוהים כרגיל, ואולי כבר אין - העניין הוא, שאני "אין עוד תפילה בשפתי", "אני – לבי מת", ו"אני לא מצאתיו". הדובר לא יודע איך הוא יוכל לפנות אל הכל-יכול, כי הוא לא בטוח שהכל-יכול מתפקד; ואם הוא מתפקד, אז התפקוד שלו לא תקין. הדובר מפקפק בהימצאותו, בכוחו ובמוסריותו של האל. בעיית התקשורת עם האל מוצגת באמצעים רטוריים, כגון: משפט תנאי ("אם יש בכם אל") – כי שום דבר אינו ודאי עוד; דגש על האני-הדובר להבלטת מצוקתו האמונית האישית; שלוש שאלות רטוריות החוזרות על עצמן במקום אסטרטגי בשיר, סיום הבית,("עד מתי, עד אנה, עד מתי?") במקום אסטרטגי בשיר (סיום הבית) ומופנות אל אלוהים כדי לזרז אותו להגיב.

בית שני:

בחירת ביאליק במילה "תליין" ולא "רוצח" מכוונת בגלוי אל רוצחי קישינוב, ובסמוי אל אלוהים. יש הבדל בין "תליין" ל"רוצח". רוצח הוא אדם, שגרם למותו של אדם אחר במישרין ובמזיד. תליין הוא אדם שרשויות החוק מינו אותו להרוג אדם אחר. התליין לא בחר ביוזמתו את מי להרוג; הוא לא הולך אל הנידון למוות אלא הנידון למוות מובא אליו; והוא מחוייב לבצע את ההריגה במקום מיוחד ובמכשיר מיוחד, ששניהם נקראים "גרדום". הדובר מתייחס אל הגרדום בבית שני, וקושר אותו עם אלוהים: "וכל הארץ לי גרדום". (מיהו שיש לו גרדום, וכל הארץ היא שלו? לא הסרבים) הצירוף "כל הארץ" נלקח משאלת אברהם לאלוהים: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית יח 25 ). משמעות האלוזיה היא: כשם שה' יזם את הפיכת חמש ערי הכיכר, ואברהם ניסה להניא אותו מפעולה זו, כך ה' יזם את הפרעות בקישינוב, והדובר מוכיח אותו על כך. בשני המקרים בן אנוש קורא את בורא העולם לסדר, ומנסה להכריח אותו באמצעים רטוריים, לחשוב שנית על דרכו הלא מוסרית. העיוות המוסרי של אלוהים נרמז כבר קודם, בביטוי "לך זרוע עם קרדום"- אלוזיה על הפסוק הידוע: "ויוציאנו ה' ממצריים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים (דברים כו 8). הפסוק הזה חוזר בהגדה של פסח. משמעותו כאן הפוכה: זרוע האל הגדולה והחזקה, שהושיעה את עמנו בעבר הרחוק, פועלת עכשיו להשמדתנו.

בסיום הבית הדובר מקלל בגלוי את התליין, הכוונה לרוצחים, ובסמוי קושר אליו ואליהם את אלוהים. את הרוצחים הוא מקלל, שדם הקורבנות לא יימחה ולא יימחק ("ימח") אלא ישאר ככתם על הכותונת (של התליין) לנצח. מילת "נצח" שחוזרת פעמיים ("ולא ימח לנצח, לנצח"), מקשרת את הקללה אל אלוהים, כי רק הוא יכול לדאוג, שכתם יישאר לנצח. הקללה ממשיכה את המוטיב העל-טבעי בשיר. המוטיב העל-טבעי התחיל בבית ראשון עם פנייה אל השמים, שיתווכו בין הדובר לבין האל, וממשיך בבית שני עם קללה, שכתם הדם לא יימחה לנצח. באמצעות הקללה הישירה לתליינים והעקיפה לאלוהים, ביאליק מוסר מסר לאלוהים, שהוא לא ישכח לו את מה שנעשה בפרעות קישינוב.

בית שלישי:

בראשית בית שלישי הדובר מציב תביעה, שהצדק יופיע מייד. צדק מזוהה עם אלוהים, בתור שליט העולם ושופטו. צדק הוא אפילו שמו הנרדף של אלוהים ("שִׁמְעָה ה' צֶדֶק....אֲנִי בְּצֶדֶק, אֶחֱזֶה פָנֶיךָ", תהילים יז 1, 15). הדובר תובע מאלוהים צדק כאן ועכשיו - מתחת הרקיע, וכל עוד אני חי (רקיע הוא שמים. "ויקרא אלוהים לרקיע שמים", בראשית א 6). אם הצדק יופיע אחרי שהוא ימות, ואם לא עכשיו, אז לא צריך אותו בכלל. כלומר, לא צריך את אלוהים. הדובר מתחיל במשפטי תנאי: "ואם יש צדק...אך אם אחרי הישמדי", שלכאורה מרככים את האוירה. אבל מייד מצמיד אל התנאים תביעות, שמסתיימות בסימני קריאה: "יופע מייד-!...ימוגר-נא כסאו לעד-!" הבית ממשיך לצבור עוצמה רגשית בהתמדה (קרשצ'נדו). ומסתיים בקללה ארוכה. תפקידה של הקללה להראות, מבחינת הדובר, איך עושים צדק בעולם הזה.

מוזר ואולי מעניין, שהדובר מקלל את השמים הטהורים בריקבון ("שמים יימקו"), ואילו לבני האנוש הרשעים ("זדים") הוא מאחל להינצל: "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה ובדימכם חיו והינקו". הביטוי "בדימכם חיו" לקוח מיחזקאל טז 6: " וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". בעוד שיחזקאל ניבא גאולה לעם ישראל, הדובר מאחל לפושעי קישינוב (אולי לכל הזדים בעולם?) באותן מילים, שפישעם יסולח להם, והם יחיו, וימשיכו לעשות חמס כרגיל. וזה צדק, בעיני הדובר? ההיגיון של הקללה ההפוכה הוא, שאם אין מוסר, אז יש היפוך סדרי עולם. במצב של עולם הפוך, אפשר לקלל במקום לברך, ולברך במקום לקלל. וזה צדק.

כמו שבבית הראשון הדובר דיבר רק על עצמו, גם בבית שלישי הוא מדבר רק על עצמו. הוא לא מכליל את עם ישראל איתו ולא מדבר בשמם, אלא מדבר רק בשמו בגוף ראשון יחיד: "אם אחרי הישמדי". אף על פי שהוא מזדהה ברגשותיו עם הציבור, הוא אינו מדבר בשם הציבור, מפני שהוא מתבטא בצורה כה חריפה וכה בוטה כלפי מעלה. הוא לא לוקח לעצמו ולא נותן לעצמו שום צידוק או גושפנקא כשליח הציבור, כי אי אפשר לייחס לציבור התבטאויות חריפות כאלה של כפירה והתגרות באלוהים. כאשר הדובר דורש למגר (להשמיד) את כסאו של הצדק לעד, הוא בעצם דורש להסיר את אלוהים משלטונו בעולם. לא פלא שהוא ממתן קצת את תביעתו במילת הבקשה "נא" ("ימוגר-נא כסאו לעד!") תמונתו המופשטת של צדק כמלך היושב על כסאו מתחת לרקיע, היא התמונה הידועה לכל של אלוהים היושב כמלך על כסאו בשמים. קיללתו הלא מפורשת, אך משתמעת, מופנית למעלה אל השמים, וחוזרת למטה, אל בני אדם. (בבית האחרון היא תהיה מופנית עוד יותר למטה, אל יסודות הארץ).

בית רביעי:

הבית הרביעי נפתח בקללה מפורשת: "וארור". היות שהצדק המקווה לא נעשה, והצדק המדומה וההפוך ממשיך לשרור בעולם, אז הפיתרון הוא, שהעולם יחרב. הדובר אינו רוצה נקמה מן הסוג המוכר, כי אין אפשרות לנקום נקמה ראויה על שום רצח:"נקמת דם של ילד קטן עוד לא ברא השטן". נקמה ראויה תוכל להיות רק משהו, ש"עוד לא ברא השטן". השטן, הוא יצור אלוהי, כידוע, והוא היריב המסורתי של אלוהים. אנחנו בתחומו של העל-טבעי (המשך המוטיב בעל-טבעי). להלן הדובר מציע נקמה "שטנית": הדם השפוך של הקורבנות לא ייספג באדמה וייעצר, כפי שקורה עם דם בדרך-כלל, אלא ימשיך לנזול ולטפטף למט, עוד ועוד למטה. הדם ימוסס, יחורר ויפרק את כל יסודות הארץ. כמו שלמדנו שמים יכולים למוסס, לחורר ולפרק את החומר המוצק על פני האדמה, דם הקורבנות השפוך יעשה אותו דבר מתחת לאדמה. הדובר רוצה, שהדם יקוב (ינקב, יחורר) את התהום, כמו שהדין ייקוב את ההר – ללא פשרות (לקוח מ"יקוב הדין את ההר", סנהדרין ו, ב = יש לקיים את הדין ללא פשרות). הקללה של הדובר היא על-טבעית ומציירת את העולם באופן לא ריאליסטי. ידוע לכל, גם לביאליק, שהחומרים המוצקים של כדור הארץ נמצאים במצב מותך במרכזו, בטמפרטורה של אלפי מעלות. עוד ידוע לכל, גם לביאליק, שדם נספג ומתפרק בשכבת החומר העליונה-לגמרי של כדור הארץ, ואינו יכול לנזול עשרות-אלפי קילומטרים למטה. הדובר אינו מעוניים כרגע בפיזיקה וכימיה. הדובר מעוניין כרגע בעל טבעי. יש לו עסק עם אלוהים, ולא עם המדע. הרס או השמדה בסדר גודל עולמי – זו הנקמה הראויה בעיניו על פרעות קישינוב, ולא פחות מזה. אם השלטון בעולם רקוב (ריאליזציה של המטפורה), אז כל העולם רקוב (ריאליזציה של המטפורה), והעולם צריך להפסיק להתקיים. כך מקלל הדובר את אלוהים, בורא העולם, שליטו, ושופטו - שלא במידת הצדק ולא במידת הרחמים.

ביבליוגרפיה

לחובר, פישל,ביאליק חייו ויצירותיו, דביר, תש"ד, 426-424.

שטראוס, אריה לודויג, בדרכי הספרות: עיונים בספרות ישראל ובספרות העמים, מוסד ביאליק, תשי"ט(1959), 111-105 .

מירון דן, חיים נחמן ביאליק - שירים תרנ"ט-תרצ"ד - מהדורה מדעית, מכון כץ, דביר, 155-54.

פנחסי, מרדכי,ניגודים וסינתזה, אור-עם, 93-84.


למעלה הדפסה שלח
כל הזכויות שמורות לאוריג`ין בע"מ פותח ע"י schooly אתרים לבתי ספר