חזרה לאתר בית הספר
עמוד ראשי
כניסה לגלריות

כל הדפים

מקצועות לימוד

ספרות

סיפור אהבה / אהרון אפלפלד

סיפור קצר עברי - מחצית שניה של המאה ה-20

אמצעים ספרותיים "בסיפור אהבה"...


אמצעים ספרותיים "בסיפור אהבה" מאת אפלפלד

מאת: דפנה אדלר

 

מבוא: בשנת 1962 ראה אור, בהוצאת 'עכשיו', קובץ סיפוריו הראשון של הסופר, פליט השואה,  אהרון אפלפלד (יליד צ'רנוביץ, מחוז בוקובינה שברומניה, שנת 1932). הקובץ, בעל השם עשן, התקבל בהערכה רבה על ידי מבקרי הספרות, שכן אלה הורגלו עד אז ב'ספרות שואה' בעלת אופי דוקומנטארי, או לחילופין, בספרות בעלת גוון אוטוביוגרפי-סנסציוני[1][2], והופתעו מן העוצמה הלירית, מן העידון האסתטי ומן המורכבות הפסיכולוגית הגלומה ביצירותיו החדשות של אהרון אפלפלד. האמת ניתנה להיאמר, שבפועל ערך אפלפלד מגוון 'ניסיונות ספרותיים', בכתבי עת שונים, בשירה ובפרוזה, לאורך כל שנות החמישים, עד לגיבוש סגנונו הבשל]. 

 

כעדות לערכם האמנותי-אסתטי של הסיפורים, ציינו המבקרים, כל אחד בדרכו שלו, את ה"מתח או (ה)פער שבין פני השטח הסיפוריים המאופקים לבין מה שרוחש תחתיהם."] זהו מתח הכרוך ביסודו של דבר בניגוד שבין הווה פרוזאי הנשען על יסודות מוצקים, כביכול, של עידן העליות הגדולות, הצמיחה, הבנייה וההתחדשות בארץ, בשנים שלאחר הקמת מדינת-ישראל, לבין האימה הנוראה המשוקעת בנפשם של הפליטים-המהגרים, שרידי השואה וניצוליה, שהם  גם "ניצולים כלפי חוץ ונדונים כלפי פנים". שרידים אלה, כך אפלפלד בסיפוריו, מנסים לשווא לשקם את חייהם בתוך ההוויה הישראלית ה'צברית' החפה, כמעט לחלוטין, מכל הבנה של עומק הצלקות אותן נושאים הפליטים הללו בנפשם. ניגוד זה עוצב "בפואטיקה קפדנית וחסכונית של איפוק, צמצום ורמיזה, המותירות לקורא לפענח את העלילות האמיתיות המתרחשות בעומק נפשותיהן של הדמויות.

 

לבד מן הרגישות הפסיכולוגיסטית הגבוהה וכושר הארגון האמנותי המשוכלל המשוקעים בסיפורי עשן, ועל אף, ואולי דווקא בשל דלות עלילתם החיצונית, ציינו המבקרים את הדקויות התחביריות, הריתמיות והמוסיקאליות בכתיבתו של אפלפלד המעמידות את יצירותיו על הגבול הדק שבין פרוזה לשיר]. גם דברי הביקורת אצל חלק מן המבקרים, אודות איפוק-יתר בכתיבה, מונוטוניות של העולם המעוצב וקלישות עלילתית, לא יכלו לכסות על ההתפעלות מכישרון הכתיבה של אהרון אפלפלד, שבדרכו הריאליסטית-סימבולית ובסגנונו הלירי-מינורי,  מצא את 'הטון הנכון' לנגיעה בחומרים הטעונים כל כך של אימי השואה.

מצוטט מתוך מאמר באינטרנט  :"סיפור אהבה , סיפור שראשיתו חתונה ואחריתו מוות":כתב דר  שלמה הרציג – מפ"מר ספרות .( מומלץ לקרוא )

 

 

תקציר עלילת הסיפור – רובד גלוי וסמוי

קובה ורוזה זוג ניצולי שואה נישאים . הוא איש עסקים פעיל והוא מבוגר מרוזה באופן ניכר . במהלך הקצר של נישואיהם ,שלא עורכים יותר מארבעה חודשים, רוזה שוברת את רגלה וקובה מטפל בה . לאחר מכן קובה נעשה חולה וחדל לעבוד . בתחילת האביב יוצאים קובה ורוזה לבית הבראה ושם קובה ספק מת ממחלה , ספק מתאבד . העלילה מתרחשת כנראה בעשור הראשון לקום המדינה   בסביבה עירונית. קובה הוא ניצול שואה שאיבד את משפחתו . במהלך מחלתו הולכים ומתגברים בו חלומות זוועה  על העבר .הוא משתף את רוזה רק באופן חלקי בפרטי חלומותיו ובמחשבות הקשות הנלוות להם אך ניכר שחלומות אלה והמחשבות הקשות שינו את מצבו הנפשי , ככל שמתגברים בו זיכרונות האיומים על רצח משפחתו ותחושת האשמה על עצם היותו חי , הוא מאבד את יכולתו לחיות בהווה עם רוזה , הוא אינו חוזר לעבוד ואינו מחלים אף פעם באופן ממשי ממחלתו ובסוף התהליך מאבד לחלוטין את הרצון לחיות.

ברובד הגלוי של הסיפור לא מתרחשים אירועים דרמטיים אך ברובד הסמוי של נפשו של קובה מתחולל סיוט של זיכרון אימי השואה שהולך ומתגבר ומטלטל אותו בין המאבק לחיות למשאלה לסיים את הסבל ולמות.-  נעקוב אחרי כמה אמצעי עיצוב של הסיפור המעמיקים משמעות זו.

 

השהייה של חומרי היצג (אקספוזיציה) ופיזורם בסיפור

חומרי היצג ( אקספוזיציה) הם פרטים ונתונים שנמסרים לרוב בתחילת הסיפור ומאפיינים את הגיבור ואת נסיבות חייו  עוד בטרם נעה עלילת  הסיפור קדימה. ב"סיפור אהבה" נמסרים נתוני חייו של הגיבור באופן מיוחד ומעורר תהייה . בתחילת הסיפור מוצג לנו קובה כאיש עסקים פעלתן שנשא אישה צעירה ממנו , התנהגותו בתחילת נישואיו מעוררת תהיות מדוע הוא ממהר כל כך לעסקיו, ו"קמצן באהבה "כלפי אשתו? אך פרטי הסיפור אינם נותנים מענה לתהייה , גם טיפולו המוגזם באשתו כאשר שברה רגל אינו

מובן לחלוטין בשלב זה וגם מחלתו  הלא מזוהה והפתאומית והאופן הקיצוני שבו הוא מפסיק לעבוד מעלים שאלות שאינן מקבלות בשלב זה הנמקה מעמיקה בסיפור .

פרטי ההיצג הנוגעים לרוזה גם הם מועטים אך כוללים התייחסות לעברה : היא מרבה לחלום ולחשוב על כפר ילדותה , ניתן להסיק שהיא  ניצלה מאימי השואה באירופה אך היא נאחזת בחיים ומשום כך נישאה לקובה .  בתחילת הנישואין רוזה  מקרבת את קובה  אליה בכל מיני דרכים : מייפה את הבית, יוצרת אווירה חמימה וביתית,  היא סבלנית עימו ,  שוברת רגל ונעשית זקוקה לטיפול , וכאשר הוא נחלש היא מגוננת עליו , מטפלת בו במסירות , ומנסה בדרכה העדינה להציל אותו מסיוטיו ולחזק בו את כוחות החיים . לרוזה יש קרובות משפחה מכפר מוצאה ברומניה , המבקרות את רוזה וקובה בתקופות משבר ומחוות את דעתן . ברגע שרוזה מרגישה שביקורתן כלפי קובה על מחלתו ואי יכולתו לעבוד מפריעה לה ולו היא מרחיקה אותן . רוזה, למרות עברה הקשה מצליחה להיאחז בחיים: היא מרבה לצאת לשוק , מבריאה, ובבית ההבראה אפילו משחקת טניס .

לעומת רוזה ,שפרטי ההיצג לגביה נמסרים בהדרגה מתונה.הפרטים המשמעותיים ביותר על חייו ועברו של קובה נמסרים רק בשלב מאוחר מאוד בסיפור-כמעט סמוך לסופו .

העובדה שלקובה הייתה משפחה , אישה וילדה   בת  אחת עשרה והן נרצחו בשואה נאמרת רק כאשר מוזכרים חלומות קשים שפוקדים את קובה , חלומות הקשורים בשואה .למעשה ניתן לומר שהאופן שבו מפוזרים בסיפור פרטי ההיצג פועל בהתאמה עם התהליך הנפשי העובר על קובה.

בתחילת הסיפור ניראה שהזיכרונות  חנוקים ומורחקים מפני השטח של תודעתו  , אך לשם כך ניזקק קובה לפעלתנות רבה שתשכיח ממנו את הכאב. ההתקרבות לרוזה מרתיעה  אותו, אולי כיוון שהיא מעוררת רגשות, וקובה מונע מעצמו להרגיש- הוא בורח אל הפעלתנות והעסקים  :יחד עם זאת ,כאשר רוזה שוברת רגל , מתעורר בו הרצון לגונן עליה והחשש הנורא לאבד אדם יקר שוב ,גורם לו לטפל  בה באופן מפנק ומוגזם. לאחר מכן קובה נעשה חולה ורק אז, כאשר למעשה הוא  ניתק מן החיים המעשיים והפעילים , כל התודעה הסיוטית משתלטת עליו והזיכרונות הקשים  מייצרים חלומות קשים ומנתקים אותו מההווה –רק בשלב זה חושף הסיפור את פרטי עבורו , בתואם ובהלימה לאופן שהדברים פועלים בתודעתו.

 

חשוב מאוד לשים לב לכך שתאור העובדות הקשות הקשורות לעבר השואה  של קובה נמסרו באופן מצומצם מאוד , קצר , מאופק ומרומז – האופן הזה גם הוא קשורבקושי לגעת בזיכרון , בחוסר היכולת לדבר אודותיו, בפחד ,שמתממש בסיפור בכך שהזיכרונות יכולים לכלות את הרצון והכוח לחיות.

נמשיך לבדוק את התהליך דרך שני מוטיבים נוספים:מוטיב החלומות ומוטיב המחלה

 

מוטיב המחלה

המחלה של רוזה

המחלה הראשונה בסיפור אינה מחלה ממש והיא בבחינת מחלה "קלה " – רוזה נוקעת את רגלה .קובה שעד עכשיו נהג בזהירות בקרבתו לרוזה , מרעיף עליה לפתע טיפול ופינוק כאלו הייתה חולה אנושה : רוזה יושבת כל היום במיטה , הוא מביא לה ארוחות למיטה , תולה תמונות בחדרה , מביא פרחים ופרות שמפיצים ריח נפלא , מזמין תופרת שמכינה לה בגדי חורף . הימים הללו מכונים ע"י המספר

 "ימי האושר הקצרים " .רוזה משתפת פעולה רוקמת , נעשית חולמנית ניראה שהאושר ששורה ביניהם  עונה גם  על הצורך שלה . במובן מסוים אולי אפשר אפילו לומר שרוזה השיגה "במחלתה " את האהבה והקרבה שלא הייתה אפשרית קודם מתוך "הבריאות ".

קובה מגיב למצבה של רוזה כך , ראשית כנראה מתוך אהבה( בל נשכח את שם הסיפור) ואהבתו מתעוררת דווקא במחלה ,אולי כי הוא חש צורך עז לגונן על רוזה . קובה מבוגר מרוזה יש משהו אבהי 

בהתנהגותו , הוא חש הוא חייב להצילה , היא "מופקדת "בידיו להצלה  בגלל העבר של שניהם, בגלל שהיא אבדה משפחה והוא איבד בת ואישה  .ואם נחשוב על המטען הקשה שהוא נושא עימו בנפש , הוא מגיב כך  מועצם  למחלה שלה כיוון שהוא א חרד מסכנה - הוא חושש לאבד שוב.

אולם את ההרמוניה בין בני הזוג מפרות קרובותיה של רוזה . הן  מרבות לדבר על לידות והריונות , הן מייצגות את המבט הנוקב על העדר המיניות בין בני הזוג כמו אלות טבע ופריון":גזעים חסונים של האדמת רומניה" הו ממחישות את העדר היכולת של קובה להיאחז בכוח בחיים ולהוליד דור המשך. קובה מתנהג כלפי רוזה כמו שנוהגים באשה בהריון אבל רוזה לא בהריון! רמז לכך שאולי אין ביניהם חיי מין מ ניתן לראות בתחילת הסיפור ,בעובדה שקובה ישן במסדרון. למעשה ניתן לומר שהדודות של רוזה מזהות את יצר המוות המקנן בקובה , הרמז למחלתו שתפרוץ ולכך שימי האושר אכן יהיו "קצרים ".

 

המחלה של קובה

כשרוזה מבריאה , קובה נעשה חולה , לשווא הוא מנסה לשמור אותה בבית , הם מתהפכים , עכשיו היא זאת שיוצאת לשוק ומנהלת משא ומתן עם העולם והוא נעשה חולה ומנותק . אלא שמחלתו של קובה היא מחלה קשה באמת, דווקא כי קשה לאבחן אותה( שפעת ללא חום , חיוורון , רזון , שיבה בשערו ) , כי הרופא לא מוצא לה שם . המחלה היא חולשה  וסיבתה היא כנראה נפשית . המטען הקשה של הטראומה של השואה פרץ כמו כוח הרס פנימי , קובה חולם חלומות קשים , קובה חושב מחשבות קשות . הוא חושב שלא היה צריך לשאת את רוזה , שאין לו זכות לחיות שוב , לחוות אושר , הוא חש שבגד במשפחתו שנרצחה בעצם היומרה לחיות . האשמה והכאב מכריעים אותו . הוא הולך וניתק מההווה , אינו מסוגל לצאת לעבוד , מידי פעם למען רוזה הוא מעלה תקווה , אך למעשה , הקרובות הרואות לתוכו יודעות כבר את האמת : "הן העלו סברה שאין מרפא למחלתו ".

 

בית ההבראה

ההליכה לבית ההבראה היא כמובן אירונית- קובה לא יבריא שם כלל . באופן אירוני  קובה מתעקש לצאת לבית ההבראה  בעוד רוזה נאחזת בבית – שומרת על קובה ומטפלת בו. לכאורה בית ההבראה שופע בריאות , כולו יופי של אביב וכפר וחיים . רוזה מגיבה לבריאת הזו  מהווייתה הצעירה והחיה,  רוזה משחקת טניס, מדלגת  - היא  נעשית יפה .

ככל שהיא פורחת, קובה מרגיש שהוא ניתק ונפרד ממנה , היא יכולה בלעדיו , היא חיה והוא כבר מת ובעצם מותר לו להיפרד:"רשאי אני להסתלק " . התקרבות המוות לובשת עכשיו צורה משחררת ,מנחמת כמו חזרה חלומית לילדות שלפני המלחמה .לבלוב האביב בבית ההבראה מתמזג בדמיונו עם הרי הקרפטים  של ילדותו והוא מרגיש שהוא יכול ללכת – למות. לפני החלומות נציץ בזריזות למוטיב עונות השנה.

 

 מוטיב עונות השנה ותמונה אחת סמלית

הסיפור מתחיל בחורף ומסתיים באביב: גם כאן יש היפוך אירוני  בסמליות של העונות  בין מוות וחיים.

קובה ורוזה נישאים בחורף שנחשבת לעונה עצורה,שסמלה מוות ,זמן שהטבע נכנס לתרדמה העצים ערומים,באירופה דבר לא צומח . אך מחלתו שלקובה ומותו מגיעים דווקא כשהכול מתעורר לחיים- באביב. רוזה ,ששמה הוא שם של פרח , ורד ו( שושנה), פורחת עם האביב; רגלה שהייתה נקועה בחורף מדלגת ומשחקת , אבל קובה לא יכול להמשיך עם הכוחות האלה  בשל מטען המוות שבתוכו. ( כפי שתואר עד כה ). מה שמרמז לסיום הזה ביניהם היא התמונה שתולה קובה בחדרה של רוזה "שתי צעירות רקדנית ואיש אפור מהורהר " תוך שהוא ממלא את חדרה פרחי שדה ריחניים . התמונה מרמזת על החיות שלרוזה , על היותה רוקדתעל צעירותה והאיש האפור מרמז על האופן שקובה ילך ויאפיר וישקע אל עולמו שאין ממנו חזרה גם בלב הפריחה .

 

מוטיב החלומות

 החלום בא מהלא מודע ומן המודחק שבנפש, כל מה שניתן לריסון ביקיצה יכול להתפרץ בחלום  , בחלומותיהם של רוזה וקובה  האימה והזוועות  של העבר שבות  אליהם. בתחילת הסיפור רקרוזה חולמת:"באו חלומות ודיברו אליה , אבל רוחה לא האמינה בהם,בבוקר הייתה מיטיבה לעצמה את החלום ואמרת "החלומות שווא ידברו "". רוזה הודפת את חלומותיה, העובדה שהמספר אינו מוסר עליהם דבר פועלת עלינו הקוראים כמו כוח ההדיפה של רוזה . היא דוחה את החלומות וקונה וילונות  כהים כמו סוגרת תריס מולם ומגינה על ביתה ועל עצמה  ועל קובה מכניסתם.

 קובה בתחילת הסיפור אינו חולם כאשר הוא מתחיל לחלום זוהי ראשית ה הקץ.   קובה חולם כאשר הוא חולה, החלומות הם אחד מהיבטי המחלה והם מעצימים אותה , החלומות מרחיקים אותו מחייו עם רוזה ושואבים אותו לזיכרונות האיומים.

הוא חולם על אימא שלו אך אינו כול לספר לרוזה מה בדיוק חלם – החלום קשה מידי  ואמירתה של רוזה שאימו עומדת לזכותו אינה זוכה להד של אמת מצידו.

חלומו האכזרי ביותר שעליו מסופר ,הוא חלום שבו הוא נשפט בפני שני רבנים על כך שעליו לעזוב את רוזה , שהוא עגון ושעדיין הוא מחוייב לאשתו ובתו  והן הופיעו בחלומו . האשמה כלפי מי שנרצח היא זו שהולידה את החלום והחלומות אינם מרפים ""החלומות תכפו ". שב המשפט וחוזר בסיפור.

הפואטיקה המיוחדת לאפלפלד ניכרת מאוד בתיאור החלום , במעט המילים שרק רומזות . מה שקובה רואה בחלומו הוא מתקשה להוציא אל האחר , לבטא במילים . מצב זה של חנק נפשי ושתיקה אופייני היה מאוד לאנשים שעברו את הזוועות .

 

סיפור אהבה שונה   אבל סיפור אהבה !- (דעה אישית מבוססת)

לכאורה יש משהו אירוני בשם הרומנטי "סיפור אהבה " . זוג ניצולים שבקושי עלה בידם לחיות יחד ארבעה חודשים עד למותו של הגבר. הוא מבוגר והיא צעירה,(מרומז שחיי המין ביניהם אולי לא התקיימו כלל : תחילה ישן במסדרון , אחר כך היא נקעה רגל והוא נעשה חולה) . היא לכאורה יכולה לרקוד ולחיות , הוא הולך ודועך.  

אבל בכל זאת יש ביניהם אהבה- הסיפור  מלא מחוות ומעשים של אהבה :קובה "קמצן באהבה" בתחילת הסיפור אך רוזה מוצאת דרכים לקרבו , היא לא מתלוננת על ריחוקו יש בה עדינות וסבלנות , היא מייפה את הבית והופכת אותו אינטימי ע"י וילונות כהים, היא  אולי אפילו נוקעת רגל לשם כך ( באופן לא מודע)  וגורמת לו לטפל בה מן הבוקר עד הערב ולחדול מעסקיו.

כאשר קובה חולה מנסה רוזה לגונן עליו , היא מחפשת מילים מעודדות , מרחיקה את הקרובות שמביאות "עין רעה" , מבטיחה שתלך איתו לכל מקום גם כשיצא לעסקיו ותשמור עליו. בוכה כאשר הוא אומר לה שאסור היה לו להנשא לה.

 גם קובה שהולך ומוכרע ע"י סיוטיו ומחלתו , מבטיח לרוזה מידי פעם שיבריא גם כאשר הוא עצמו אינו מאמין בכך . הוא נפרד ממנה בבית ההבראה רק כשהוא רואה אותה מלאת חיים - מסוגלת לאושר.

אבל לאהבה שלהם התלווה צל  בלתי אפשרי , כוח של טראומה שקובה לא יכול היה לשאתה וחיסל את חיותו . למרות שרצה להגן על רוזה "שהופקדה בידו ". אין כאן ניצחון של האהבה  על המוות , אבל יש מאבק אמיתי ונוגע ללב.

 

 


 


למעלה הדפסה שלח
כל הזכויות שמורות לאוריג`ין בע"מ פותח ע"י schooly אתרים לבתי ספר