חזרה לאתר בית הספר
עמוד ראשי
כניסה לגלריות

כל הדפים

מקצועות לימוד

מגמת אמנות

אמנות ישראלית

שנות העשרים - גוטמן ורובין


שנות העשרים: הציור הישראלי והמעבר מירושלים לתל-אביב

http://w3.kfar-olami.org.il/asaf/pedagogical/omanut/6.4.04.doc
מוסד בצלאל היה המוסד הראשון שניסה ליצור אמנות בארץ-ישראלית, אבל התפרק עקב חוסר הסכמה בין שץ לבין מורי המוסד לגבי בחירת נושאי היצירה של האמנות הארץ-ישראלית וסגנונה.
ההתנגדות למוסד בצלאל נבעה מניתוקו של המוסד מהמציאות הארץ-ישראלית הקיימת, מעיסוקו העיקרי האמנות שימושית ומהעובדה שהוא לא היה פתוח לזרמים חדשים שהגיעו מאמנות אירופה באותו זמן. אבל, מעל הכל התנגדו תלמידי המוסד לעובדה שבצלאל ייצג עבורם את המהות הגלותית, שממנה רצו להתנתק. לאותם ציירים שעזבו את בצלאל ועיצבו לעצמם סגנון אמנותי ייחודי-ארץ ישראלי ניתן לקרוא: "אסכולת ציירי ארץ ישראל". נציגיה הבולטים של אותה אסכולה היו: ראובן רובין, נחום גוטמן, ציונה תג'ר וישראל פלדי.

מטרתם של אותם ציירים היה ליצור אמנות מקומית וייחודית, שתשקף את המציאות היומיומית של הארץ: נופיה ודמויותיה ושתענה לצרכי היישוב היהודי בארץ. הישוב היהודי בארץ היה מורכב מחלוצים שהגיעו מאירופה המזרחית (עלייה שלישית 1919-1924), חלוצים שהיו להם ערכים של הגשמה ועבודה, חלוציות ובניין הארץ ומן המעמד הבינוני, שהגיע בעיקרו מפולין (עלייה רביעית 1924-1928).
הנטייה בראשית שנות ה- 20 הייתה ליצור אמנות מקומית שתשמש ראי לאידיאליים ולתכנים החברתיים בארץ. נטייה זו חייבה את האמנים לשני דברים: 1) להתעלם מהעבר הגלותי שלנו ולהדגיש את הקשר בין העבר הרחוק מתקופת התנ"ך עם ההווה של היום. 2) לתאר את ערכי הישוב.
האמנים, חדורים אידיאלים של הגשמה ועבודה, שאבו את כוחם מהקשר עם האדמה והארץ שיצרה קשר עם אבותיהם הראשונים.
הציירים היו מוקסמים מנופי ישראל, מתושבי ישראל שהיו, אז, ברובם ערבים. לכן, רוב הציורים מאותה תקופה היו ציורי נוף פנורמיים עם סצנות מחיי היומיום של תושבי הארץ. תיאורי נוף שלווים, הערבים המקומיים העוסקים בעבודות אדמה, חקלאות. הפלח הערבי. כל מה שהיה קשור לפלח היה נראה בעיניהם הד להווי הישראלי הקדום של הדמויות התנ"כיות שחיו אז בארץ ישראל. הציוריות של המזרח היתה בעיניהם לא רק אקזוטיקה אלא בעיקר סימן לשורשיות ראשונית ואות להמשכיות (לעומת התלישות של הגולה). הציירים האמינו שדמויות הערבים קרובים יותר לדמויות התנ"כיות, שהם תפסו את הקשר לארץ. לאט לאט, החלו להיראות בציוריהם דמויות מן הישוב העברי ומהשכונות החדשות של תל-אביב.
מכיוון שרוב נושאי ציוריהם היו של בוני הארץ או יושביה הראשונים (הערבים) גם האמצעיים האמנותיים היו ראשוניים ולא הסגנון הנטורליסטי שאפיין את בצלאל.
סגנונותיהם הושפעו מהציורים הנאיביים הצרפתיים ומהסגנון האקספרסיוניסטי.
הם השתמשו בצבעי שמן נקיים היישר מהשפופרת, על גבי משטחים גדולים, הדמויות היו לרוב חזיתיות ולעיתים קרובות דו-ממדיות, קווי מתאר עבים, מודגשים וחזקים ונטייה להפשטה.
בדרך-כלל, היצירות היו בהירות, בצבע חזק ובעלות הבעה דרמטית.
הסגנון האקספרסיוניסטי התבטא בעיוות הצורות, שימוש בצבעים כהים וחזקים ויצירת דמויות מלאות רגש והבעה.

שני הציירים הבולטים של אסכולת הציור הארץ-ישראלי היו ראובן רובין ונחום גוטמן  וציוריהם בשנות ה- 20 מאד אופייניים לסגנון זה.
עד שנת 1924 היתה ירושלים המרכז האמנותי בארץ. אבל עם פתיחת התערוכות ב"אוהל", בתל-אביב, עבר המרכז האמנותי לתל-אביב.
האוהל היה בעצם סטודיו של משה לוי שקירותיו כוסו בבד יוטה לצרכי התערוכה. בדרך-כלל לא היה קו משותף בין האמנים שהציגו בתערוכות ב"אוהל" והם הציגו את כל קשת הזרמים של אותה תקופה, אבל חשיבותן של תערוכות אלו היתה שהן הביאו לקהל, שהיה רגיל לאמנות בצלאל, אמנות שונה. תערוכות ה"אוהל" היו הבסיס והקרקע לקבלת תפיסות חדשות באמנות, תפיסות שהביאו עימם האמנים שחזרו מפריס בשנות ה- 30.

נחום גוטמן (1898-1981):
נולד ברומניה, עלה ארצה ב- 1905 והתיישב עם משפחתו בשכונה היהודית בנוה צדק ליד יפו, ולאחר מכן עברו לאחת השכונות הראשונות של תל-אביב. מה שראה נחום גוטמן הילד היה את בתיה הלבנים של תל-אביב, החולות, הים והשמיים הכחולים. נחום גוטמן היה עד לתחילתה של עיר.
בין השנים 1912-1917 למד גוטמן בבצלאל ואחרי מלה"ע 1 למד ציור בווינה, ברלין ופריס.
1927 חזר לארץ והחל לצייר את בתיה הלבנים של תל-אביב, הוא צייר מאות ציורים ורישומים של תל-אביב העיר שנולדה.
גוטמן, חשוב לציין, הוא לא רק צייר אלא גם סופר (כמו אביו לפניו) ולציוריו יש לעיתים אופי סיפורי. הוא כתב ואייר מספר ספרי ילדים, כגון: לובנגולו מלך זולו, עיר קטנה ואנשים בה מעט ועוד. 
גוטמן היה בין חלוצי אסכולת ארץ-ישראל וכאמנים ישראליים אחרים חתר לביטוי עצמי.
בציוריו נראו רועים ופלחים ערבים בשעת עבודה או מנוחה. המיוחד ביצירותיו הוא המאסיביות שלהן, ניגודיות צבעים חריפים ופשטות הקומפוזיציה. ניכרת פשטותו של עובד האדמה וקירבתו לקרקע.
"נושאת האלומה", 1926, שמן על קרטון: ניתן לראות ביצירה זו את פיתולי הגוף והכוח שיש באישה המצוירת. היא לא רכה ופסיבית אלא דמות חזקה, בטוחה בעצמה, מגרה אפילו בקימורי גופה. הכד מסמל אולי סימנים פאליים. אלומות החיטה הכבדות, תחושה של בטחון ויציבות.
"רועה העיזים", 1926, שמן על קרטון: שוב, אנו יכולים לראות את הדמות הערבית, החקלאית. מסורת של עבודה בשדה העוברת מאב לבן. תחושה סטטית, שמסמלת את השורשיות. אפשר לראות את השפעת הסגנון הפרימיטיבי-נאיבי.
"מנוחת צהריים", 1926, שמן על בד: כאן אפשר לראות את מנוחת העמלים (הזכאים לכך), אווירה אידילית סטטית – המחשה של השורשיות והקשר החזק לארץ ולאדמה. ביצירה זו גוטמן גם מדגיש את עוצמת אור היום. שתי הדמויות הנחות משתלבות בנוף ההררי, כשקווי הנוף חוזרים על עצמם בקווי הדמויות.
"פרדסים ביפו", 1926, שמן על בד: גם כאן ניתן לחוש בעוצמה של אור היום הישראלי, החזק. אנחנו רואים שתי קבוצות של נשים ערביות, שורשיות, הולכות בפרדסים ביפו, כשכל קבוצה היא הד לשנייה. ישנה תחושה כאן, של אווירה מסתורית קצת – הסתרת הפנים של הנשים, הדמות היושבת בפינה השמאלית. גם כאן הקווים של הדמויות משתלבים בקווי הנוף, ישנה אווירה של סטטיות וכבדוּת, הדגשה של החיבור של האדם לטבע.
הסגנון של גוטמן משתנה עם השנים אבל תמיד קיים איזה שהוא קשר לתקופה הראשונה, מבחינת הראייה האופטימית ותחושת השייכות לארץ ישראל. ראייתו ראשונית כמו של ילד ויש לו עולם עשיר של אגדות.
עם השינוי בסגנונו הקו הופך להיות זורם יותר וקל יותר ופלטת הצבעים הופכת עשירה יותר, ואפשר לראות יותר תנועה ביצירותיו.

ראובן רובין (1893-1974):
נולד ברומניה ב- 1912 עלה לארץ לבד, הגיע לירושלים וחל ללמוד אמנות בבצלאל. בבצלאל לא הרשו לתלמידים לצייר בהשפעת הסגנונות והזרמים החדשים שהגיעו מאירופה, וראובן רובין ששאף להיות צייר הבין ששם לא יוכל להתפתח ועזב את המוסד לאחר שנה, בחזרה לרומניה, משם המשיך לפריז ללמוד באקדמיה לאמנות (1913-1915). בפריז התוודע לאמנים הגדולים במוזיאון הלובר ונפגש עם הציירים של אותה תקופה – שאגאל, מודליאני, סוטין, רנואר, מטיס, פיקאסו ועוד.
1922 שב ארצה, לירושלים ואחר עבר לתל-אביב. ראובן רובין טען הרבה פעמים שאמנות זו אהבה והוא מצייר מה שהוא אוהב: משפחתו, ארצו ועמו. ואכן, ציוריו היו לרוב של משפחתו, חברים, נופי הארץ ותושבי הארץ.
יצירותיו של רובין מלאות אור, בהירות, מלאות שמש, שמחה ותמימות ושמצביעים על גישה חיובית לעולם. אווירה זו התאימה מאד לחלוצי הארץ אשר חשו כי שום דבר לא יעמוד בדרכם.
"תל אביב", 1922, שמן על בד: נוף תל אביב על בתיה הלבנים והחולות הבהירים, תל-אביב של בראשית. דרך הנופים שמצייר רובין אנו מתוודעים לשורשיות שלו ולקשר שלו ולאהבה שלו למקום.
בציור נראים בתיה ואוהליה הראשונים של תל-אביב בתוך החולות ובאופק נראה הים. את היצירה צייר מיד עם שובו מפריז כשהוא נתון להשפעותיהם של גוגן, הפוביסטים ועוד. הבולט ביצירתו הוא משטחי הצבע הנקיים, הצבע הבהיר והעז וההשטחה.
את המודרניות ביצירה זו ניתן לראות במספר נקודות המבט הסותרות זו את זו ומשבשות את תחושת המציאות. קו האופק כה גבוה ונראה כאילו כל הנוף מתרומם ומשוטח. הבתים והאוהלים מסוגננים ואין להם קנה מידה קבוע אלמנט הנותן ליצירה דימוי "נאיבי", "ילדי". גם הצבע – שטוח, דליל, "לא גמור" שמשאיר איים לבנים של בד מוסיף למראה המודרניסטי של היצירה.
"דיוקן עצמי עם פרח", 1922, שמן על בד:
כאן חושף רובין את אופיו ותדמיתו העצמית כאיש רוח טהור ורוחני. הוא יושב בחליפה לבנה, מאחוריו החולות הזהובים של תל-אביב, שני בתים, אוהלים, פיסת ים וסירות מפרש. ביד אחת אוחז מכחולים כמו זר פרחים ובשנייה כוס עם שושן צחור. לשושן ישנן משמעויות רבות בתולדות האמנות: ששת עלי הכותרת מתקשרים למגן דוד, בתרבות הנוצרית הפרח מסמל טוהר ובתוליות – מריה, אימו של ישו מתוארת רבות עם הפרח לצידה. רובין היה מודע לכל המשמעויות האלו, אבל כאן החליט לקשר את הפרח עם ראשיתה של תל-אביב, עיר עברית, בתולה ותמה ולראשית אמנותו שלו, החלוצית המתקיימת בתל-אביב, כשהוא מגיש לה את הפרח הסמלי. רובין מתאר את עצמו כשילוב בין אמן לחלוץ, כשהוא רואה גם את מעשה האמנות שלו כחלוציות. הוא תופס את מקומה של המדונה/מריה כשהוא מסמל כך את הלידה המחודשת של המדינה. הרוחניות מושגת על-ידי הארכת פניו, ידיו וגופו של האמן. הארכה שדומה להארכה המצויה בציוריהם של אל-גרקו, מודליאני ואיקונות מימי הביניים. גם הצבע הבהיר מוסיף לרוחניות.
הפרחים גם מסמלים את גן-העדן הישראלי – המציאות בארץ באותם ימים היתה קשה והיא הוסתרה מאחורי הצמחייה, העצים והפרחים כדי ליצור הוויה אוטופית, מסוגננת.
"ירושלים", 1925, שמן על בד:
רובין מתאר כאן את ירושלים בפירוט של כל אבן, עץ, חומה, דמות וגבעה בדי להיאחז במציאות ובנוף. המבט הוא פנורמי, לא מבט מחלון. ביצירה מופיעה הדרך, שהיא מוטיב נפוץ ביצירותיו. ריבוי הדרכים מתייחס לנסיעותיו וטיוליו ברחבי הארץ ובניסיון ללמוד ולהכיר את הנופים והמקומות. הדרך יוצרת תחושה של ייעוד, יש לאן להגיע, יש אופק. ביצירותיו הדרך מתחילה בשוליים התחתונים ועולה בהדרגה ונעשית צרה. על הדרך מופיעה דמות ערבי עם חמור, תפקידה לספק קנה מידה לנוף: הדמות קטנה – הנוף גדול. תפקיד נוסף: לתת כיוון לתנועת המבט. הערבי, בגבו אלינו, מתקדם פנימה לתוך היצירה, הוא חלק מהנוף. הדמות מייצגת את הערבים ונוכחותם בארץ. הדמות רחוקה, קטנה ואלמונית ובכל זאת חיונית ואינה ניתנת למחיקה.
"המאורסים", 1929, שמן על בד:
רובין מתאר כאן את עצמו, כצייר ואת ארוסתו לעתיד ומתאר את הקשר שלו למקום דרך עצמו. גם גוטמן וגם רובין הזדהו עם הרעיון הציוני, אצל גוטמן התיאור היה מרחוק ואילו אצל רובין תיאור הארץ הוא מקרוב, דרך עצמו.
היצירה מחולקת לשני חלקים: הזוג על המרפסת ונופה של יפו. הזוג יושב זה לצד זה, אבל אין קשר ממשי ביניהם, הם אינם מביטים זה בזה. הקשר מתבטא דרך זר הפרחים, הישיבה הצמודה והוילון המזכיר חופה. ליד הזוג נמצאת כבשה, המבטאת את הקשר לארץ, למקום ולעבר הקדום שלנו. המעקה המסולסל יוצר הפרדה בין שני חלקי היצירה – הזוג והנוף. כשהזוג הוא החלק האישי, האינטימי של היצירה. בחלק השמאלי, הנוף: ים כחול, הנמל של יפו, סירות דייגים ובתים ללא גגות שהם מאפיין של אזור הים התיכון. ברקע ניתן לראות גם כלי תחבורה מודרניים: מטוס ואונייה המסמלים הן את הקדמה והן את העולים ארצה.
בין שני החלקים מקשר האמן והאמנות: בין האישי והאינטימי, לבין הציבורי והלאומי. בין הבית שהוא הפנים, לבין החוץ. בין הריאלי לפנטסטי. הוא מקשר בין הדברים דרך המכחולים, הפלטה וידו האוחזת בהם, הם בולטים לכיוון הנוף, וכך האמנות מקשרת בין האדם לנוף.


 


למעלה הדפסה שלח
כל הזכויות שמורות לאוריג`ין בע"מ פותח ע"י schooly אתרים לבתי ספר