כל הדפים

פרח, גלגל העין, כדור הארץ, האטום, בייגלה... עיגול בתוך עיגול,

המבנה הסכמאטי של כל כך הרבה דברים.

מזה אלפי שנים, בתרבויות שונות, המנדלה שבה ומופיעה כסמל רב עצמה.

מנדלה - "עיגול" בשפה הסנסקריטית, היא תמונת מתאר של היקום כולו, ייצוג מכיל-כל. במקור צוירה המנדלה על קירות מקדשים ושימשה ככלי עזר במדיטציה.

המודט המתבונן היה מוצא עצמו נכנס אל תוך המנדלה, מזדהה באמצעותה

עם בודהות ובודיסטוות, ובכך מתקרב אל ההארה. בנוסף, המנדלה ממחישה את

תלות הגומלין בין כל הדברים בעולם, ומחדדת את ההבחנה כי תפיסת מקטעים

מן המציאות כנפרדים אינה אלא אשליה.

בבודהיזם הטיבטי התפתחה האומנות הטקסית של יצירת מנדלות מגרגרי חול צבועים. יצירת המנדלה היא חלק מתהליך החניכה של נזירות ונזירים, ולפי האמונה המקומית למנדלה סגולות של מתן שלווה ותחושת אחדות ליוצריה כמו גם למתבוננים בה. 

מה לנו, אנשי העולם המודרני,  ולמנדלות?

בני אנוש במציאות המודרנית נחשפים מדי יום לזרם אין סופי של גירויים,

דימויים, דעות, מילים... בתוך כל אלו קל כל כך לאבד את המרכז- את הליבה,

את מה שחשוב, וקשה כל כך לארגן את המציאות בסדר שמייצר שקט וריכוז.

ציור והתבוננות במנדלה הם עשייה סימבולית של יצירת מרכז, של ארגון מחדש,

של איזון, שיווי משקל וסדר עדיפויות. היצירה הפיזית מקרינה אל המנטאלי,

ומאפשרת זווית ראייה רעננה של המציאות, שיש בה פוקוס, מרץ ושלווה.

האדם היוצר מנדלה "שוקע" לתוך העשייה, צולל אל מעין מדיטציה דינאמית. יצירת מנדלות היא, אם כך, תזכורת חיה ומבורכת לעוצמה שבלהיות נוכח ברגע הזה, להיות כל כולך ממוקד בדרך ולא במטרה.

המנדלה יכולה להכיל כל דבר- צורות גיאומטריות, דמויות, אלמנטים קישוטיים,

צבע וכו'. הדבר היחידי המוכתב הוא העיגול.

וזה כל הקסם- זה מעין בלאגן מאורגן- המבנה נותן מסגרת ליצירתיות, בתוכו

היא יכולה לרקוד- חופשייה מדאגות של השגיות ורושם. זו הסיבה שהמתנסים

בציור מנדלות משיגים בה-בעת שלווה עמוקה ויצירתיות מתפרצת.