על בית הספר

גלריות

פורומים

אודות העמותה

יצירת קשר

מחויבות אישית

עמוד הבית
גלריות
פורומים
צור קשר
עדכוני מערכת

צרו קשר
תכנית שנתית
מלגות תשע"ז
ספריה
על הספריה
הפסקה פעילה בספריה
המלצות ספרים
עבודות גמר
מאגרי מידע
לוח הסעות
לוח מבחנים
מקצועות לימוד
אזרחות
אנגלית
היסטוריה
היסטוריה הרחבה
חנוך גופני
לשון
מתמטיקה
ספרות
ערבית
תנ"ך
מגמות אמנות
"זמן" - מגמות אמנות
מגמת תיאטרון
קולנוע
מגמת מוסיקה
אמנות פלסטית
מחול
מגמות מדעים
מגמות מדעים
ליקוי חמה
צפייה בטוחה בליקוי חמה
מצגות
שנת שירות מאתגרת
ביולוגיה
פיסיקה
חינוך לזהירות ובטיחות בדרכים
מכתב ממשפחת תוינה
חומר למבחן מסכם- י"א
מעורבות חברתית
אנחנו בתיקשורת
בעיתונות
לזכר גיא


כל הדפים

ספרות

ספרות הרחבה גילה

האף - סיכום (מעודכן ב 18/2/2018)


האף / גוגול

סיכום כולל  - עיבוד ומיזוג של מקורות שונים (ר' רשימת מקורות)

1.                        רקע :

בתחילת המאה ה-19, התפתחה ספרות הקשורה בחוטם ונקראת ספרות החוטמולוגיה. רומנים רבים נכתבו כשגיבוריהם מוטרדים ב"בעיות חוטם": האחד הביע רצון ל"אף הגון", השני ל"חוטם ארוך", חוטמו הגדול של גיבור נוסף עורר חשד בלב הבחורה שאחריה חיזר ועוד. כתוצאה מהעיסוק הספרותי בחוטם, הושפעו גם כתבי העת ופורסמו בהם שירי תהילה לאף. לדוגמא, "שבחי החוטם" המסביר בהרחבה את התפקיד העצום שממלא האף במצבים השונים שבחיי האדם, ומטעים במיוחד את הקשר שבין החוטם לבין כבודו של האדם. בנוסף לכך, הניתוחים הפלסטיים הפכו להיות נפוצים ופופולאריים בעיקר במה שקשור באף. גוגול הושפע בכתיבתו מספרות התקופה והתבסס עליה. יצירתו "האף" שפורסמה בשנת 1836 הייתה הד אמנותי לשיחות היום.

גוגול: נולד ב-1809 באוקראינה, נפטר ב-1852 במוסקבה. כשהיה בן 19 עבר לגור בסנקט פטרבורג (עיר המהווה מרכז תרבותי ברוסיה), שם קיבל משרה ממשלתית בשכר זעום. לאחר מספר שנים פגש את אלכסנדר פושקין שהפך לידידו ועודד אותו לכתוב. בשנים 1835-1834 למד היסטוריה באוניברסיטה של סנקט פטרבורג. הוא כתב סיפורים קצרים ופרסם אותם החל משנת 1831, סיפורים המתרחשים באוקראינה מולדתו, ובסנקט פטרבורג העיר בה התגורר (כמו "האף"). ב-1836 הוא פרסם מחזה סאטירי ("רוויזור") שהוביל לעוינות ציבורית כלפיו, וגרם לו לברוח לרומא. את מרבית שארית ימיו חי גוגול מחוץ למולדתו, בשוויץ, פריז ולבסוף באיטליה. בשנת 1848 הפך גוגול להיות קתולי והחל מטיף לחבריו כיצד לנהוג, בעקבות כך קיבל תגובות נזעמות. סגנון

סגנון הכתיבה של גוגול מכונה "סקאז´". הסגנון נוטה לחקות שפת דיבור, והוא כולל פניות ישירות לבן-שיח דמיוני (או לחליפין: הקוראים) של הכותב. דמותו העממית של המספר בסקאז´ היא מורכבת למדי:
1. נימת התיאור שלה אינה ברורה וחד-משמעית, והיא עשויה להתפרש כספק ערמומית, ספק תמימה. (ראה בהמשך)
2. המספר אינו נמצא מעל שאר הדמויות בסיפור. מבחינת השתלשלות הסיפור עצמו, אין המספר יודע יותר מהדמויות האחרות: רמת הידע שלו מקבילה לזו של שאר הדמויות, והוא מתפתח יחד עמן; בשל כך ישנן הפתעות בסיפור.
3. עממיותו של המספר בסקאז´ מתבטאת בשימוש בציטוטים, במשלים ובפתגמים העממיים שהוא עושה בסיפור. כמו כן, יש לו חזרות רבות שלא לצורך, הנובעות מאופיו "המדובר" של הסיפור.

הז'אנר

*** "האף" היא נובלה מטאריאליסטית המשלבת בתוכה יסודות קומיים ופנטסטיים כאחד.

נובלה: סיפור קצר-ארוך. כלומר, הקף היצירה הוא בין סיפור קצר לרומן. יש בנובלה מקום לגיבוש נרחב יותר של העלילה והדמויות מאשר בסיפור הקצר, אם כי הנובלה דומה במבנה שלה לסיפור הקצר והעלילה שלה היא, בדרך-כלל#, סביב מרכז אחד מגובש ומצומצם. הנובלה מתמקדת באירוע רב-ערך מסוים, אירוע מרכזי אחד שהוא עיקר הסיפור, ה"אירוע" הנ"ל עשוי להיות גם מהלך נפשי מסוים. 
דמות מרכזית אחת ומספר דמויות קטן מאוד.  העלילה מעוטת התיאורים שואפת אל השיא ואל הפתרון. הגבול בין הנובלה לבין הסיפור הקצר אינו חד משמעי ויוכרע לרוב על פי אורך היצירה.

מטא ריאליזם: meta פירושו מֵעֵבֶר. סיפור ריאליסטי המציג מהות שמעבר, מהות נעלמה, שיש לחפש אחריה, מהות הנמצאת מחוץ ליצירה. גם כאשר מסיים הקורא לקרוא את היצירה כולה, עדיין נשאר הצורך בחיפוש אחר הפשר, תחושת החידתיות והרצון להתוודעות, אך ההרגשה היא של ידיעה חלקית בלבד. הסיפורת המטא ריאליסטית תובעת לעצמה מהימנות על סמך עובדות, שמות מדויקים ותאריכים, בשעה שבלב היצירה יופיע המוצג המוזר או הדמות המופלאה. המספר דורש מאתנו שנתייחס לעלילה כאל דבר שאירע. סיפור זה אינו מוכן להודות בכניסה לתחומים שהם מחוץ לגבול היכרותנו, אך אנו חשים כי הוא אכן מתרחש שם. כמו כן, הסיפור אינו מודה בנקיטה בלשון גוזמה, אך היא מצויה בתוכו.

2. היסודות הקומיים

סאטירה – כינוי לסוג ספרותי – סיפור, מחזה, משל, מִכתם – שנועד לבקר אנשים, מוסדות ומוסכמות חברתיות. הסטיריקן נוקט עמדה ומגלה מעורבות בנושא הנדון. הוא מכניס את המוּשא המבוקר לתוך מצבים נלעגים ודן אותו בלשון חריפה, עוקצנית ודו משמעית, באירוניה או בסרקזם. מגמת הסאטירה היא פגיעה לשם ריפוי, הריסה לשם תיקון.

גרוטסקה – מסוגי הספרות הקומית. מטרת הגרוטסקה היא לבקר, ללעוג ולהצחיק. אמצעיה הם הפרזה ועיוות ההופעה, התכונה, ההיגיון וההתנהגות של המבוקר. שימוש במונח זה נעשה גם להגדרת סגנון כתיבה: סגנון גרוטסקי, חסר פרופורציות.

פרודיה – סוג של מהתלה. יצירה שלמה או התבטאות מוגבלת, השמה לצחוק יוצר ויצירתו. אמצעי הפרודיה הם חיקוי מנופח ומוגזם של סגנון, טון, מקצב, דמויות וכן הלאה או סירוס מוצלח של ביטויים מקוריים.

אירוניה – צורת התבטאות דו-משמעית, שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, מן הכוונה הסמויה של המדבר.  אומר א'  ומתכוון לב'; כאילו כתב דברים במירכאות כפולות. האירוניה משתייכת לצורת ההבעה הקומית והטרגית גם יחד. האפקט האירוני הוא לעג, וניתן להשיגו בפעלולי-לשון שונים כמו הסוואה, התחזות, היתממות, הגזמה, המעטה: על-ידי סאטירה ופרדוקס או על-ידי חיקוי והיתול. האירוניה היא נשק חזק בידי המחבר אך בו-בזמן היא גם גורם ממתן ומאפק של רגשותיו המתפרצים ושל סערת-רוחו.

מקורות ביבליוגרפים:    על הצחוק/מדריך למורה             אשר ריבלין/מונחון לספרות

הצחוק הוא עניין שכלי. הוא מתעורר כשמתברר לאדם, שיש אי התאמה בין הציפיות שלו המבוססות על הכרת המציאות ועל הגיון מקובל, ובין אותם אלמנטים המוארים לפתע באור מפתיע  ומקורי.

האף" כסאטירה:
הסיפור עונה להגדרת הסאטירה. ייתכן כי גוגול לועג לספרות התקופה, "ספרות החוטמולוגיה" על ידי כתיבת נובלה שלמה העוסקת באף. המספר משתמש בעיוות דמותו של קובאליוב על מנת ללעוג לו, למתוח עליו ביקורת ולהצחיק.

לשון אירונית ועוקצנית בסיפור:
• במכתב ששולח קובאליוב לגב´ פודטוצ´ינה, הוא מאיים שאם האף לא יימצא בקרוב, אזי יעבור העניין לטיפול המשטרה, וקובאליוב יצטרך לבקש את הגנת החוק וחסותו- זוהי אמירה מגוחכת ואירונית, משום ש"הגנת החוק" אינה מלאה (תפקודה הלקוי של המשטרה) והיא לוקה בערכי המוסר (לקיחת שוחד וכדומה).
• האירוניה מועצמת ע"י אי ההבנה של הדמויות בסיפור. קובאליוב אינו מבין מדוע אבד אפו, ולכן הוא מסיק כי הלה הוסר בכשפיה של פודטוצ´ינה. היא, מצדה, אינה מבינה על מה סח קובאליוב, ותופסת את דבריו על האף כמשחק לשון מטאפורי, שקובאליוב חושב שהיא "מעקמת את האף"
המטרה: להרוס כדי לשנות. הדרישה לשינוי מתבטאת במשפט: "כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו.", כלומר אין להתייחס בביטול לתופעות המשונות שבסיפור, אלא צריך להתמקד בהן ולהבין מה לא בסדר, מה עומד לביקורת, ולשנות אותו לאלתר.

דוגמות לתיאור סאטירי ומלגלג במטרה לבקר :

* שוחד: הספר מציע לשוטר-הרובע תספורות חינם, מפקח-המשטרה היה מקבל שוחד: שקי סוכר, תה, פיסות אריג ובעיקר כסף. קובאליוב מנסה לשחד את הפקיד במערכת העיתון ואת הרופא, ומשלם לשוטר שהביא לו את האף.

* סגנון דיבור: חנופה, זלזול, גינוני טקס, נימוסים "צבועים". איוון יאקובלביץ'  המסיר עוד מרחוק את כובעו למראה שוטר-הרובע, הזלזול שמפגין קובאליוב כלפי הרכב ומשרתו האישי,החנופה לפקיד העיתון.

* בירוקרטיה וממסד: שירות איטי ולא מוסרי. המשטרה מקבלת שוחד, הלשכות איטיות במתן שירות.

* מעשי מרמה: זיוף דרכון, בריחות עובדים ממעסיקיהם (מעניין למה...) העיתון מדפיס שמועות כוזבות.

* גאוותנות, יוהרה: התהדרות בארשת חשיבות "לבש ארשת חשיבות": איוון בבואו לאכול לחם, פקיד העיתון המקשיב לאדון שמספר לו דברי הבל על כלבים. האדון אף שמשים את עצמו כיועץ מדינה.   

* מעמדות: האף במעמד גבוה יותר משל קובאליוב ולא ייתכן שיהיו בניהם יחסים הדוקים כל שהם, רוכלת פלונית שמוכרת תפוזים יכולה לשבת לה בלי אף אבל לא קובאליוב.

* שכרות: נאמר כי איוון יאקובלביץ היה שתיין כמו כל בעל מלאכה רוסי מהוגן, אשתו צועקת עליו שהוא שתיין, ואפילו הוא עצמו  אינו זוכר אם הוא חזר אתמול שיכור ואם לא. בעיתון התפרסמה מודעה על רכב לא שתיין שפנוי לקבל משרה.

על מה מלגלג המספר:

* אובססיה לתואר מאיור: קובאליוב לא מפסיק להזכיר את התואר שלו. לדוגמא: כשהוא מחזר אחרי נשים, כשהוא מדבר עם האדון אף, במערכת העיתון, כשבא אליו פקיד המשטרה להחזיר לו את אפו (עמ' 36, 38, 42, 45, 47).

* התהדרות בקשרים חברתיים: קובאליוב מזכיר את קשריו החברתיים ואת המיודעות לו בכל הזדמנות, גם אם הסיטואציה לא מתאימה לכך. לדוגמא: בשיחה עם האדון אף, פעמיים במערכת העיתון, בשיחה עם הרופא (עמ' 39, 42, 43, 49).

* חנופה וזלזול: מתחנף לגבוהים ממנו (אפילו לאפו שלו) ומזלזל בנמוכים ממנו. לדוגמא: הרכב, המשרת שלו, מוכרות התפוזים (עמ' 45 למטה).

* היחס לנשים: רודף שמלות מצד אחד, אך יתחתן רק עם מי שתהיה לה נדוניה גדולה מצד שני (עמ' 37).

* חשיבות יתרה למראה חיצוני: מסתכל במראה כמה פעמים לאורך הפרק (עמ' 36, 37, 48), מתייחס לאף כאל איבר חיצוני בלבד (עמ' 43).

המזעזע והמשעשע: מצבים שמצחיקים את הקורא ומזעזעים את הדמויות:

* מציאת אף בתוך לחם (עמ' 33).

* איבוד אף, מרדף אחר אף (עמ' 36).

* מעמדו החברתי של האף גבוה יותר משל המאיור ויוצר ריחוק שלא ניתן לגשר עליו. המאיור מזועזע ומגיע לסף טירוף הדעת: "קובאליוב המסכן כמעט נטרפה דעתו" (עמ' 38).

* הפניה אל מערכת העיתון (עמ' 41).

* האוויר הדחוס שקובאליוב לא מריח משום שאפו לא במקומו (עמ' 42).

* המודעה שהוא מבקש לפרסם (עמ' 42).

* הטבק שמציע לו להריח הפקיד במערכת העיתון (עמ' 44).

* הרופא אומר לקובאליוב שיהיה בריא בלי האף באותה מידה שיהיה עם האף. כאילו זה מה שמעניין את קובאליוב (עמ' 49).

* המכתב שקובאליוב כותב לאלכסנדרה גריגורייבנה ותשובתה אליו (עמ' 51-50).

3. המספר:

מספר כל-יודע. הגדרה: לעיתים זהו המחבר עצמו, המצוי תמיד אצל דמויותיו או בתוכָן. על פי רוב הוא מספר בגוף שלישי, אך גם אם לא כן – לעולם אינו דמות מעולם היצירה. נוסף על מה שנודע לקורא על הדמויות מפיהן עצמן ומאופן התנהגותן (אפיון עקיף), מוסיף המחבר אינפורמציה בצורת היצג (אכספוזיציה) ואפיון ישיר.

המספר נוקט עמדה. על פניו, רמת הידע של המספר זהה לרמת הידע של הדמויות, אולם ההערה בסוף הסיפור גורמת לנו להבין כי המספר אכן יודע יותר משאר הדמויות, והוא מבין את הסיפור באופן עמוק יותר: קודם הוא מטיל ספק בתוכן הסיפור, ואח"כ חוזר בו. נקיטת העמדה שלו מתבטאת היטב בהערות בסוגריים, המופיעות מספר פעמים בסיפור.

המספר מרוחק מגיבוריו ואדיש לגורלם: הוא מוליך את עלילת הסיפור באופן היוצר לעג וגיחוך כלפי דמויותיו. קובאליוב הרודף אחרי אפו מוצג ככלי ריק, עלוב-נפש ונפסד. רדיפתו אחר תואר הכבוד (מאיור), גנדרנותו, חרדתו מפני כישלון יחסיו עם נשים בהעדר האף – כל אלו מובעים מנקודת תצפית אירונית המנהלת דו-שיח עם הקורא מאחורי גבו של הגיבור.

המספר מתעתע בקוראיו: הוא יוצר ציפיות ושובר אותן (השהיות), הוא מתעלם מחובתו להסביר לקורא את נסיבות היעלמות האף (האף חוזר לאדונו מבלי שהדבר יוסבר באופן כלשהו), הוא נמנע מלהפריד בין עיקר לטפל ולא מקל את ההבחנה בין מציאות לדמיון. תעתועים אלו מותירים את הקורא מבולבל ונבוך. המספר יוצר ציפיות ושובר אותן באמצעות שלושה מישורים מרכזיים:

1. מישור עלילתי- העלילה נקטעת מידי פעם וסקרנות הקורא הולכת וגוברת.

2. מישור סיבתי- מי גרם להיעלמות החוטם? הגלב? או שמא פודטוצ'ינה בכשפיה?

3. מישור מושגי- המספר יוצר בקורא ציפייה לבירור מובנם של מושגים שנראה שהם חשובים מאוד, אבל קוטע את ההסבר כבר בראשיתו, ההסברים גולשים אל הרגיל וגם הם חוזרים ומתפתחים בכיוונים לא צפויים: לדוג' –מהחוטם הלחם –עובר המספר אל-התעניינות בתועלת המדינה- ולבסוף מתאפס לגמרי במשפט-"גם בשנית אין תועלת. פשוט אינני יודע מה זה". לסיכום- ערבוב בין עיקר לטפל, בלבול מושגים. כל אלה יוצרים מצב דו כיווני: דמיון ומבוכה- מסתבר ובלתי מסתבר- חשוב ולא חשוב- אמת ותעתוע!

4. הדמויות

השמות:

השמות בסיפור אמנם בדויים, אך ידועים ומוכרים בפטרסבורג. שמות אנשים ברוסיה מכילים שלושה חלקים: שם פרטי, שם משפחה ושם שני – של האבא . יעקובלביץ= הבן של יעקוב, אוסיפובנה= הבת של אוסיף.

השם המכובד הוא שם המשפחה. מי שלא מכנים אותו בשם משפחה אינו מכובד. (שם המשפחה של הספר נמחק מהשלט).

דמותו של הספר איוואן יאקובלביץ':  

אפיון עקיף: איוואן מוצג כאיש חסר חשיבות, עד כדי כך שאפילו שם משפחתו אבד. הוא פחדן/ קורבן: מפחד לבקש מאשתו גם קפה וגם לחם, מנסה לרצות אותה: יוצא מיד להיפטר מן האף. הוא מפחד משוטר-הרובע ומציע לו שוחד. מפחד גם מן המאיור, וכשזה דורש שיזהר על אפו כשהוא מגלח אותו, מסיר איוואן את ידיו מאפו לגמרי. דמות נלעגת: אשתו מקללת אותו ללא הרף והוא אינו משיב על קללותיה. בעל נימוסים מגוחכים: לובש פראק-ג'קט מהודר לארוחת בוקר, מסיר את כובעו למראה שוטר הרובע. לא בטוח בעצמו: האם חזר אתמול שתוי או לא, כיצד חזר אפו של המאיור לפניו. פושע: ישב בצינוק, נוכל וגנב.

אפיון ישיר: שתיין, ציניקן, לבוש סחבות, ידיו מסריחות תמיד.  

דמותו של האססור-הקולגי קובאליוב:

אפיון עקיף: אדם גרוטסקי, נפוח מרוב חשיבות לגבי מעמדו: קורא לעצמו מאיור, מזכיר זאת בכל הזדמנות, קונה לעצמו פתיל של עיטור כבוד למרות שלא זכה בכך. פועל על פי אינטרסים: משחד, מחניף, גוער. עסוק במראה חיצוני: מסתכל ללא הרף במראה, מצטער על איבוד אפו משום שהוא איבר חיצוני בולט ולא משום שהוא משמש לנשימה או להרחה. מתייחס לאנשים על-פי מעמדם: מזלזל במשרת, ברכב במוכרות, לא יודע כיצד ייגש לאפו שלו אשר מעמדו רם יותר.  רודף בצע: יתחתן רק עם מי שתהיה לה נדוניה גדולה. לא לומד לקח: לאחר שנמצא והוחזר למקומו אפו שלו הוא מלגלג לאפים של אחרים. אלים וממהר לכעוס: שוויון הנפש של משרתו הוציא אותו מכליו, מכה את הרכב על גבו.

אפיון ישיר: לבוש בגדים נקיים, מכיר בערך עצמו, קורא לעצמו "מאיור" לשם יתר אצילות והדר, נמצא על סף טירוף הדעת, חנפן, אדם נוח-להיעלב, סלחן בקשר למה שנאמר עליו אך לא בקשר למה שנאמר על תוארו.

הנשים בסיפור

א. אשת הספר - שתלטנית ומרשעת. מכנה את בעלה "נבלה", ו"צנים מטוגן". צועקת עליו ואומרת כי שלושה אנשים כבר סיפרו לה כי בעלה מושך באפם עד כדי כריתה! בכלל, להעמיד לבעל תנאי כה לא הגיוני: לחם או קפה? זהו שיא ההתעללות!

ב. אשת קצין המטה פודטוצ'ינה – דוחה את טענות קובאליוב על כישוף וממשיכה לדרוש את התקרבותו לבתה.

5. תפקידי האף:

האף כדמות: האף כסינקדוכה#  באישיותו מייצג האדון אף את בעליו קובאליוב. הוא לבוש בהידור והתנהגותו יהירה. הוא לא רואה כיצד יתכן קשר בינו לבין קובאליוב, משום שמעמדו רם יותר. הוא נתפס עם דרכון מזויף בנסותו לברוח לעיר אחרת. בכך הוא מייצג את זיופו של קובאליוב, המבקש להתהדר בתארים לא לו.

האף כאביזר פנטסטי: האף נמצא בתוך לחם, הופך לישות אנושית עצמאית ולבסוף חוזר לצורתו המקורית: איבר המשמש להרחה ונשימה. גלגוליו השונים לא מוסברים, וככאלה הם מעצבים את העיקרון הפנטסטי של הסיפור.

"האף" שם הסיפור: מכוון להיות דמות האף מונפש והופך לישות עצמאית ומתעתעת בנובלה. הוא הדמות העוברת שינויים מפתיעים, הוא האבידה והוא מושא המרדף. בקיצור, הוא המניע את העלילה. האף הוא הלייטמוטיב# של היצירה.

האף כסמל: האף מסמל התנשאות, גאוותנות, שחצנות ויוהרה. הביטויים המטפוריים: הרים את אפו, מתהלך עם האף למעלה, גבה אף וכי"ב, מקבלים המחשה (מימוש המטאפורה) ביצירה. כאשר מתנתק מקובאליוב איבר זה המסמל יוהרה, הוא נשאר חסר כל, כלי ריק, אפס מאופס.

סמליות פסיכולוגית: האף יכול לסמל אימפוטנטיות או תסביך סירוס. אשתו של הספר נוזפת בו "למלא את חובתו עוד מעט לא יהיה לו כוח בכלל: רכיכה" אפשר שאפו של קובאליוב, אשר שולף הספר מעומק לחמה החם והרך של הגברת בא לייצג איבר אחר. המאיור קובאליוב הוא אכן רודף שמלות, אך ללא אפו אין הוא יכול להתרועע איתן.

6. ארגון העלילה

  • העלילה מכילה יסודות פנסטיים רבים, איחד עם זאת מכילה פרטי ריאליה מדוייקים. תיאור העיר מדויק וריאליסטי, נמסרים פרטים של זמן – תאריכים. העלילה מתרחשת ברחוב מרכזי אמיתי, ואילו הספר גר ברחוב שאינו מרכזי.  
  • קיים ניגוד בין הדייקנות בפרטים הריאליסטיים של המספר לבין האירועים הפנטסטיים. אין סדר הגיוני במאורעות. ההיגיון האבסורדי מחליף את ההיגיון הנסיבתי.
  • בפרקים א' וב'  מתקיים מבנה אנאלוגי  שמחליף את המבנה הנסיבתי (המתקיים בעלילה ריאליסטית) ויוצר סדר כלשהו במבוך הפנטסטי של הסיפור. אולם האנאלוגיה בין פרקים א' וב' מכילה גם ניגודים ולא רק הקבלות. למשל, אנאלוגיה ניגודית בין המאיור והספר.
  • האקספוזיציה בסיפור מפוזרת ומיקומה אינו שגרתי בהתאם למקובל בספרות של התקופה.

7. משמעות ופרשנויות לסיפור

1. ביקורת חברתית נוקבת – ביקורת על החברה ועל הנורמות על-פי הן היא חיה: הבדלי מעמדות, התנשאות, זיוף, מעשי מרמה, שחיתות, רדיפה אחר הבלים, רושם חיצוני. האף מייצג את קובאליוב וקובאליוב מייצג את החברה.

2. הצגת המציאות – שיקוף  המציאות שבה משתלבים ניגודים אלה בחיי האדם ובטבעו: האבסורד והלא הגיוני לצד ההגיוני והמציאותי. הקודר, המזעזע והטראגי לצד המשעשע וההיתולי.

3. פסיכולוגית – תסביך סירוס.

8. האם יש לסיפור מוסר השכל???

מצד אחד,הסיפור יוצר ציפיות ל"מסר"-אם בתחום האישי ואם בתחום החברתי. ציפיות אלו קשורות למשמעויות הקונוטטיביות של החוטם:

א). במישור הפסיכולוגי: החוטם כסמל פאלי, שהיעלמו מרמז על תסביך מיני.

ב). במישור החברתי: החוטם, המייצג התנשאות ריקה ורדיפה אחר הישגיות כוזבת בחברה מעמדית.

לרגע נדמה שהסיפור מוביל למחשבה, שרדיפה אחר הצלחות בתחום המיני ובתחום החברתי גורמת לאבדן זהות [המאיור ללא חוטם הוא אדם ללא פרצוף, ללא זהות]. אבל מחשבה זו מתבטלת לנוכח העובדה, שבסיום הסיפור הכול חוזר לקדמותו, כאילו לא אירע דבר. אם חזר החוטם [ועוד בצורה משופרת...ללא הפצעון...] למרות שהגיבור נשאר סנוב ורודף שמלות כפי שהיה, מה הטעם להיעלמותו של האף? מכאן-: המחבר ,באמצעות המספר, מתעתע בקוראים- גם במישור הציפיות למוסר השכל, ל"מסר" כלשהו.

מה שנותר מכל הסיפור הוא: תחושה של מציאות הפכפכה, לא וודאית, רווית תעלומות, על גבול האימה והצחוק. ובצדה:- הטעם הטוב של מעשייה שנונה, הכתובה בעט חריף של סופר בעל מבט חד ונוקב.

מי צוחק אחרון?

הצוחק העיקרי הוא המספר, שמאחורי גבו של הגיבור עושה מעין קנוניה עם הקורא- להציג את הגיבור ככלי ריק, תוך הדגשת הצדדים המגוחכים והאירוניים שבמצבו.

 

14. הביקורת בסיפור - דוגמות לביקורת חברתית:

 א. על אנשים: הרדיפה אחר המעמד הגבוה וההתפארות בו. להלן מספר דוגמאות להצגתו הנלעגת של נושא זה ביצירה ה"אף":
• הספר איוואן יאקובלביץ´ מתואר כלובש פראק (= מעיל מכובד) בשבתו לאכול. ישנה התיימרות של הספר, המשתייך למעמד הנמוך, להידמות לבני מעמד גבוה יותר.
• באותו עניין: האססור קולגי (=דרגת פקידות בינונית) קובאליוב מכנה עצמו "מאיור" (דרגה צבאית המשאירה רושם עז יותר) ועונד עיטורים ודרגות, המאדירים את שמו, למרות שנחשב לפקיד יחסית נחות (משום שלמד בקווקאז) לעומת האססורים המלומדים.
• מנהגו של קובאליוב: לטייל בשדרת נייבסקי, מהראשיות שבשדרות פטרבורג, במטרה לראות ולהראות, ולהתפאר במעמדו.
• תיאורו של קובאליוב הפוך לגמרי מזה של איוואן: צווארונו נקי ומעומלן לעומת הפראק המלוכלך של הספר, וזקנו המסודר (שמתואר כאן בפירוט = סקאז´) אף הוא סמל להדרו החיצוני של המאיור: זקן, בגדי שרד (מדים) וחותמות (עיטורי אצולה).
• אפו של קובאליוב לובש צורה משלו: הוא נעשה ישות נפרדת, מכובדת ואפילו עליונה, מבחינת מעמדה ודרגתה (יועץ-מדינה בכיר לעומת פקיד בינוני), על בעל האף עצמו: האף לובש מדים עם רקמת זהב, כובע מעוטר, חרב וחגורה. הדבר מקשה על קובאליוב לגשת לאפו ולבקשו, בצורה מנומסת ככל האפשר, לחזור לפרצופו, ובכך מביע גוגול ביקורת על ההתחנחנות שיש מצד המעמד הבינוני כלפי המעמד הגבוה.
• יש לציין שכל עניין השידוך בא לצרכי חיזוק מעמדו של קובאליוב: הוא כל הזמן מזכיר את אמה החשובה [גב´ פודטוצ´ינה] של הבת שאחריה הוא מחזר (בדבריו לפקיד ולמפקד המשטרה), ולא מזכיר את הבת כלל.
ב.  על מוסדות":
• המשטרה: המשטרה מתוארת כגוף מאיים ומטיל מורא באופן קיצוני: כבר בתחילת הסיפור אנו נתקלים בחששותיהם המופרזים של הזוג יאקובלביץ´ מהעונש שתטיל עליהם המשטרה. הביטוי "הוד מעלתך", בו מכנה איוואן את השוטר האימתני, שכאילו הורס את יומו ומשמיד את האופוריה שנחתה עליו משנפטר מהאף, משמש להבעת יראה של ממש, ויש כאן מעין התחנחנות של הספר כלפי השוטר (מציע לגלחו = הצעת שוחד) מרוב פחד. כמו כן, אנו רואים את חוסר ההיענות של המשטרה לשרת את הציבור בפנייתו הנואשת של קובאליוב אל מפקד המשטרה, אשר מעדיף את טובתו שלו על פני טובת הציבור: ביתו מלא בשקי סוכר (סימן ללקיחת שוחד) והוא אף רומז לקובאליוב כי הוא טיפוס שפל שלא מגיעה לו עזרת המשטרה: "אדם הגון אין עוקרים לו את אפו…". עניין תאוות הבצע המשטרתית מתבטא גם כשאחד השוטרים מביא לקובאליוב את אפו, ורומז לו רמז עבה בדבר הזדקקותו ל"אמצעים"…
• הפקידות: בפגישתו של קובאליוב עם הפקיד במחלקת המוסר והמידות (פגישה שנועדה לפרסם מודעה הקוראת ללכוד את האף) בולט אופיו של הפקיד הרוסי הממוצע: הוא נטול כל תודעת שירות, ולא מתאמץ יתר על המידה לסייע לקובאליוב. הפקיד אינו מתנגד למתן שוחד, ואנו רואים כי כל מה שאיכפת לו זה הטפסים שהוא צריך למלא, כמו גם המוניטין של העיתון. לשים לב שקובאליוב, החרד למעמדו, מבקש שלא להוסיף את שם משפחתו למודעה.
ג. על אורח חיים: 
האף הפך לאישיות מכובדת בפני עצמה: כעת הוא מתהלך בשדרות נייבסקי, כדי להיראות לעיני כל במלוא הדרו. כה מכובד היה, עד שהיה למקור לתשומת לב רבה, אנשים הגיעו לשדרה במיוחד כדי לראותו, ומורעפות עליו שמועות רבות: זהו תיאור קריקטוריסטי למדי.
גוגול לועג רבות למאמינים בשמועות הסרק ובאמונות הטפלות, לעג המתבטא בהתקהלות סביב האף ובהתמסחרות מן השמועות עליו (מוכר הרקיקים), וביחס הנהנתני של הציבור הרוסי- זוהי חברה מושחתת, המבוססת על בירוקרטיה רקובה. גוגול מזלזל באותה חברה, למרות שבעצמו החזיק בדעות קדומות נוצריות, שאף הרגו אותו בסוף.

ניבים ופתגמים הקשורים באף

דוגמות מהסיפור

דוחף את האף לכל מקום - משמעו מתעניין בכל דבר והדבר מרגיז את הסביבה.

"[...] רבים בעולם המאיורים למיניהם [...] והם עצמם מתרוצצים בכל מיני מקומות מגונים" (עמ' 45). " [...] המאיור קובאליוב מטייל לו [...] גם בתיאטרונים, גם בכל מקום" ( עמ' 54).

פיטום האף - פיטום האף מעיד על הרגשת התנשאות של קובאליוב כשחוזר אפו אליו. "[...] פיטם לעיניהן שעה ארוכה את אפו משני פתחיו כאחד [...]" (עמ' 54).

מושך באף - משמעו למתוח אדם, להרגיזו. אשתו של איוון הספר טוענת כי בעלה מושך ללקוחותיו את האף בשעת עבודתו עד כדי עקירתם ממקומם (עמ' 33).

לעקם אף - משמעו להשיב פנים ריקם. אומרת זאת אשת קצין המטה, אבל בעצם קובאליוב עיקם אפו כלפיה וכלפי בתה... (עמ' 51).

לאבד אף - "האם הואלת לאבד את אפך?" שואל השוטר את קובאליוב (עמ' 47). בניסוח "הואלת" נשמעת נימת לעג ואפילו אשמה מסוימת. אתה אשם באיבוד האף שלך. הרשית לעצמך לאבד אותו. לאבד אף מזכיר ניב אחר: לאבד ראש שמשמעו לאבד את העשתונות.

חרי-אף - "איני מבין איך אתה מוצא פה מקום להלצות, אמר בחרי-אף" קובאליוב לפקיד העיתון המלגלג עליו (עמ' 44). "אדון אחד טען בחרי-אף שאינו מבין כלל איך אפשר שבדור נאור כדורנו יתפשטו בציבור סיפורי-בדים חסרי-שחר שכאלה [...]" (עמ' 52).

נשא את אפו – הרים את אפו, הגביהה אותו. משמעו מתגאה, מתפאר. "אך כל כמה שחזר ונשא את האף אל מקומו, הייתה טרחתו לשווא כבראשונה" מימוש המטאפורה (עמ' 48).

ואף-על-פי-כן – משמעו למרות זאת. "ואף-על-פי-כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו" כך אומר המספר בסיום הסיפור (עמ' 54).

 

 


למעלה הדפסה שלח RSS Bookmark and Share
גמנסיה קציר- חולון
כל הזכויות שמורות לאוריג`ין בע"מ פותח ע"י schooly אתרים לבתי ספר